א. מבוא

^[1]הנה בענין זה האריכו גדולי האחרונים בספריהם עד שכמעט לא הניחו זוית ופינה בהלכה שלא נגעו בה, וביניהם בספר דרישת ציון לרצ"ה קלישר זצ"ל ובספר שאילת יעב"ץ (ח"א סי' פט), ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלג ורלו), ובספר שאילת דוד בקונטרס דרישת ציון וירושלים ועוד. ונתווכחו בזה אודות כמה עיכובים וספיקות שיש לחוש להם, כגון: האם יש לחוש לשיטת הראב"ד בהשגות (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) והמאירי, שסוברים כדברי האומרים שקדושת המקדש בטלה בזה"ז, וממילא חסרה לנו כיום קדושת המקדש להקריב בו עולה וזבח. וכן האם יש לסמוך על כהני חזקה שבזמנינו שאין להם כתב יחוס, ואם אפשר לכוין בזה"ז את מקום המזבח, וכן דנו בענין התכלת והארגמן ותולעת השני הנצרכים למעשה האבנט, וכן בענין שקלי הצבור לצורך תמידין ומוספין, ועוד שכיון שטומאה רק דחויה היא בציבור א"כ אפשר שצריכים דוקא לכה"ג וריצוי ציץ שאינם כלל בזה"ז (עי' רמב"ם פ"ד מביאת המקדש ה"ז, ודלא כשיטת רש"י יומא ז ע"א ותוס' פסחים עז ע"א ד"ה דלא). ועוד דנו בענין החביתין שאינם קרבן צבור ואינם דוחים את הטומאה אם הם לעיכובא בחינוך הכוהנים. וכן בדברי המדרש בתורת כוהנים ר"פ בחקתי עה"פ "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", דמשמע מיניה שאין מקריבין בזה"ז ועוד ועוד, וספרים שלמים חוברו על כך, ומפאת אריכות הדברים ורוב הטרדות נתייחס רק למקצת מהעניינים בקצירת האומר.

ב. האם יש חיוב להקריב בזמן החורבן

ראשית, אעיקרא דדינא, האם יש חיוב להקריב קורבנות בזה"ז, ציטט כת"ר את דברי ספר החינוך מצוה ת"א, וז"ל:

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור, ויותר על הכהנים, ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד.

ונ"ל שספר החינוך מיירי בזמן שביהמ"ק קיים ונתרשלו הכהנים מלהקריב וכו' דאז ביטלו מצות עשה, אבל בזמן שביהמ"ק חרב בעוה"ר אין חיוב להקריב קרבנות, וכפי שעולה מדבריו במצוה ת"מ בדברו באיסור שחוטי חוץ בזה"ז, וז"ל:

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, ארצה לומר שהעובר על זה אפילו בזמן הזה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה כמו שנכתוב למטה בסדר זה לאו שני (מצוה תלט). אבל אין הכונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא.

והחינוך הרי סובר לדינא כשיטת הרמב"ם (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, והנכנס לשם בזה"ז חייב כרת, וכן דעתו מפורשת במצוות קפד, שסב ושסג, ובכל זאת כתב שלכל הפחות "חיוב" הקרבה אין בזה"ז.

ובשו"ת צי"א (חי"ב סי' מז)^[2] דקדק ג"כ מלשון הרמב"ם שס"ל כדעת החינוך שאין "חיוב" הקרבה בזה"ז^[3], שבפרק יט מהלכות מעשה הקרבנות הט"ו כתב וז"ל:

מי ששחט קדשים בזה"ז והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.

ומדקדוק לשונו עולה, שרק "מותר" להקריב, אבל "חיוב" אין. וציין עוד לדבריו בספר המצוות עשה קנג, שכותב בתוך דבריו שם "שבהיעדר המקדש בטל הקרבת קרבנות", וקשה שהרי פוסק בעצמו בפ"ו מהל' בית הבחירה הט"ו^[4] דמקריבין אע"פ שאין בית, וא"כ בהיעדר המקדש לא בטלה הקרבת הקרבנות. אבל להנ"ל ניחא, שמכיון ש"חיוב" לא קיים, נחשב הדבר כביטול הקרבת הקרבנות. ועי"ש עוד שכן יש לפרש ג"כ את דעת הכוזרי במאמר ג אות נז, שאין חיוב בזה"ז להקריב קרבנות, שכתב בתוך דבריו וז"ל: "אם היינו מצווים להקריב קרבנות האם היינו יודעים איך נשחטים" וכו'.

ג. הקרבת קרבנות בטומאה

אלא שעדיין יש מקום לבעל דין לחלק ולומר, שכל מה שדיברו הראשונים הנ"ל הוא דווקא בימיהם, שיד אומות העולם היתה תקיפה ע"ע, ולא היתה קיימת שום אפשרות לבנות את המקדש, וממילא לא נוצר החיוב כהקרבת הקרבנות. אולם בזה"ז שתלי"ת כל שטח הר הבית והמקדש נתונים תחת ריבונות יהודית ובידינו לעשות בשטח הר הבית ככל העולה על רוחנו, א"כ מצווים אנו בבנין ביהמ"ק, וכפי שכתב הרמב"ם בראש הלכות בית הבחירה: "מצוה עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש". וממילא נתחייב ג"כ להקריב קרבנות.

אך הנה בשו"ת שערי צדק (או"ח סי' קב וסי' קד) יצא לדון בדבר חדש, שאף שטומאה הותרה בציבור, זה דוקא ב"עבודה", אבל "בנין ביהמ"ק" או "מזבח" לא הותרו בטומאה (ועי' רמב"ם פ"ג מהל' פרה ה"ד). וראייתו מזה שמפסוק אחד "במועדו" למדים אפילו בשבת ואפי' בטומאה (מנחות עב ע"ב), וא"כ י"ל שכל שאינו דוחה שבת אינו דוחה טומאה, והרי קי"ל שבנין ביהמ"ק אינו דוחה שבת (יבמות ו ע"א).

ובשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' פח) כתב להשיב על דבריו, שלא אמרו אלא שאין "בנין ביהמ"ק" דוחה שבת, אבל "בנין המזבח" לא שמענו, וטעם גדול יש לחלק ביניהם, דבסוגיא דיבמות (ה ע"ב) רצתה הגמ' ללמוד שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממצות מילה, פסח ותמיד, ודחתה הגמ' "שכן ישנן לפני הדיבור". והרי המקור לכך שתמיד היה לפני הדיבור הוא מהפסוק בפרשת משפטים "ויעלו עולות", ושם ג"כ כתוב "ויבן מזבח תחת ההר", וא"כ בנין המזבח הוא ג"כ "עשה שלפני הדיבור", ושפיר דוחה שבת, וכמו שלמדו ממילה פסח ותמיד, משא"כ "בנין ביהמ"ק" שלא היה לפני הדיבור.

אולם עי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קלג אות ג) שכתב להעיר ע"ד מהרי"א הלוי מדברי המג"א (סו"ס קפ) שכתב להדיא שאסור לבנות מזבח בשבת^[5], וכן הוא מפורש בירושלמי (שבת פי"ט ה"א) שמזבח שנפל בשבת אינו ראוי לבנות בשבת.^[6] וא"כ לכאורה צדקו דברי השערי צדק, שאף "בנין המזבח" אינו דוחה את הטומאה כיון שאינו דוחה את השבת.

אכן, האמת ניתנת להיאמר, שדברי שו"ת שערי צדק עומדים בסתירה מפורשת לברייתא בשלהי עירובין קה ע"א, שבנין ביהמ"ק דוחה טומאה, דאיתא התם: "אין שם טהורין - נכנסין טמאין" וכו'. וכן הוא ברמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה הכ"ג, וז"ל:

מקום שהיה בעלייה מכוון על קדש הקדשים אין נכנסין לו אלא פעם אחת בשבוע לידע מה הוא צריך לחזק בדקו, בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים, לא מצאו תמימים יכנסו בעלי מומין, ואם אין שם כהנים יכנסו לוים, לא מצאו לוים יכנסו ישראל, מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים יכנסו טמאים, טמא ובעל מום יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור, וכל הנכנסין להיכל לתקן יכנסו בתיבות, אם אין שם תיבות או א"א להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים.

והיא קושיא עצומה ע"ד השע"צ. וכן הקשה בספר שם משמעון (או"ח סי' ל).

ועם כל זה, יעוי' בשו"ת מנח"י הנ"ל שעדיין סובר שמשנתו של השע"צ לא זזה ממקומה, דהנה נודעה מחלוקת הראשונים האם טומאה דחויה היא בציבור או הותרה היא בציבור, ונפ"מ האם צריך כה"ג וציץ לרצות, דלמ"ד דחויה בציבור (וכ"ד הרמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש ה"ז) בעינן ציץ לרצות, ולמ"ד הותרה בציבור (וכ"ד מהר"ם מרוטנבורג, הובא ברא"ש יומא פ"ח סי' יד, ועי' ב"י או"ח סי' שכח) א"צ ציץ לרצות. ונראה דכל זה ב"קרבנות ציבור", אבל בנוגע ל"בנין ביהמ"ק", אף אם דוחה טומאה הוי רק "דחויה", וצריכים אנו לריצוי הציץ ולכה"ג, ונכנסים אנו לשאלת בגדי כהונה בזה"ז.

[אם כי, אודה על האמת שדברי המנח"י קצת קשים לענ"ד, שכן הדבר פשוט בעיניו שאם בנין ביהמ"ק הוא בגדר "דחויה היא בציבור" א"כ צריכים אנו לריצוי הציץ, ולכאורה היה צריך להביא מקור לדבריו, שי"ל שכל הצורך בציץ למ"ד "דחויה" הוא רק בעבודת הקרבנות שעליהם נאמר שצריכים להיות "לרצון לפני ה'", ולכן יש צורך ב"ריצוי הציץ", אבל לענין בנין המקדש והמזבח שאינו חלק מעבודת הקרבנות מהיכ"ת לומר שיש לגביו צורך ב"ריצוי ציץ". וי"ל שכל הנפ"מ בגדר "דחויה" לגבי בנין המקדש והמזבח הוא בסדר הקדימה בכניסה להר הבית לצורך הבנין, וצ"ע.]

ד. דחיקת השעה

אמנם מלבד מה שעוררו האחרונים הנ"ל בענין הבעיה הטכנית של כניסה להר הבית בטומאה לצורך בנין ביהמ"ק והמזבח, הנה יש לפקפק מעיקרא על ההנחה כאילו בידינו לעשות בשטח הר הבית ככל העולה על רוחנו, משום שלדאבון לבנו המציאות רחוקה מלהיות כך, וכמעט מאומה לא השתנה בשטח הר הבית מאז החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת, וברור לכל מבין כי לכל ניסיון לשנות בפועל את הסטאטוס-קוו במקום זה תהיינה השלכות מרחיקות לכת, וכעין מה שאמר יעקב לבניו: "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", ודי למבין.

[ויעויין ברמ"א או"ח סי' תרנו ס"א, וברמ"א יו"ד סי' קנז ס"א ובנו"כ, ואף שהביא שם הרמ"א בשם מהרי"ק (שורש פח) דאם השעה צריכה לכך ורוצה לקיימו הרשות בידו, הנה כאן יש מקום לצטט מדברי האחרונים שדנו בזה מהבחינה הרעיונית-מחשבתית, האם יש מקום בזה"ז למסור את נפשו עבור מצוה זו, דז"ל הגרש"א אלפנדרי זצ"ל בשו"ת מהרש"א (חאו"ח סי' טו):

אמנם נראה, דעיקרא דמילתא י"ל דמכיון דעכשיו המזבח חרב, אף דיוכל להיות דע"י השתדלות מרובה וטירחה יתרה נוכל להשיג רשיון, מ"מ טורח זה למה, דמלבד דנראה מכיון שהוא חרב בעו"ה ליכא חיובא כלל, י"ל ג"כ דאין צורך להשתדל וכו', וכ"ש שהוא חרב די"ל דאין רצון השי"ת שנקריב. ומפני זה כל התנאים הקדושים שהיו בירושלים אחר החורבן לא מצינו שהקריבו קרבנות וכו', וכן נראה במקרא שכתוב 'והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם', דהכוונה אף אם רצו לבנות מחדש ולהקריב לא אריח.

וכן נודע פירושו של רבינו הגר"א לשיה"ש פ"ב פסוק ז, שמבאר כוונת הפסוק: "השבעתי אתכם" וגו', ומאמרם ז"ל על זה בכתובות קיא ע"א, שזה מוסב על בנין ביהמ"ק, וז"ל^[7]:

"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"... שמוזהרין שלא ידחקו את הקץ... שמושבעין שלא יצאו מאליהם לבנות בית המקדש שושנא דלעילא עד שיבוא.

ויעוי' גם בעץ יוסף^[8]:

שלא יעלו ישראל בחומה – שלא ילכו כולם כאחד... בואו ונלכה לירושלים ביד חזקה ולבנות בית המקדש ונקריב קורבנות. אבל חלילה לנו זאת, עד יערה רוח ממרום, רוח חסד, וישלח ישועה ע"י משיחו ובהרשאה מן יושב מרום.

ואף שבודאי אין בכוחם של דברי אגדה לפטור או להבטל מן המצוות, אולם בנדו"ד שכבר קיים הפטור מצד פיקוח-נפש ועוד כנ"ל, ונשאלת השאלה האם להשתדל מעבר לנדרש, כאן נראה שיש מקום להתחשב בדברי אגדה לידע כיצד להתנהג במישור המחשבתי. ויש להעמיס כוונה זו גם בדברי גדולי האחרונים הנ"ל ודומיהם, ובזה תסור במעט תלונתו של הרב הכותב בקובץ תחומין כרך ה' עמ' 443 הערה 17, ע"ש.]

ה. קדושת המקדש בזה"ז

ולחיבת קודש נתייחס אל מקצת מהעניינים שדנו בהם אחרוני זמנינו בנידו"ד. ראשית, הזכרנו בתחילת דברינו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) בענין אם קדושת המקדש בטלה בזה"ז. וז"ל הרמב"ם:

כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.

והשיג על כך הראב"ד:

בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

והנה, בקונטרס הר צבי (מאמר א אות ב) התייחס מוהרצ"פ פראנק זצ"ל לתשובתו של הגר"צ קלישר זצ"ל בספרו דרישת ציון לשאלתו של הגרע"א כיצד יוכל להתמודד עם מחלוקת זו, והשיב הגר"צ קלישר דאפשר יהיה להקריב מכח ממ"נ, דלהרמב"ם שפיר קא מקריב מטעם דיש לו קדושת המקדש, ואת"ל כהראב"ד יקריב מתורת במה^[9]. ותמה הגרצ"פ פראנק, דהא חלוקים הם בדיני ההקרבה ולא קרב זה אל זה כלל, דמתורת במה א"א להקריב שום קרבן ציבור, וקרבן יחיד נמי א"א להקריב, דשמא כהרמב"ם דיש לו קדושת המקדש, וא"א להקריב קרבן יחיד מפני הטומאה, דלא הותרה אלא בציבור. ואין לדחוק בכוונת הגר"צ דס"ל דזה חשיב "במה גדולה" ושפיר קרבי בה קרבנות צבור, דזה אינו – דמזבח לחוד לא סגי דליחשב במת צבור בלי אהל מועד, ע"כ^[10].

ובספר מנחת שלמה (ח"ג סי' קסב, הוצאת מכון אוצרות שלמה) העיר, דבלא"ה תנן במנחות מט ע"א דמזבח חדש אין מחנכין אלא בתמיד של שחר, וכ"פ הרמב"ם בפ"א מתמידין ומוספין הי"ב, וז"ל:

טעו או שגגו אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים, במה דברים אמורים בשנתחנך המזבח, אבל היה מזבח חדש שעדיין לא קרב עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה בין הערבים, שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר.

ומכיון שכן, הרי אפשר להקדיש "קרבן עולה על תנאי", שאם ההלכה כהרמב"ם ה"ז קרבן תמיד, דהוי קרבן צבור שדוחה את הטומאה, ואת"ל כהראב"ד, הרי רק עולת יחיד מקריבין ב"במת יחיד".

וגם בפתיחה לקונטרס דרישת ציון וירושלים להגר"ד מקראלין זצ"ל כתב כעי"ז, וז"ל: "דאפשר להקדיש 'קרבן פסח על תנאי', אם המקום קדוש לעתיד כשיטת הרמב"ם יהיה הקדש מקרבן פסח, ואם המקום חול יהיה חולין והזריקה יהיה כזורק מים בעלמא, וההקטרה כשורף חלב בעלמא". אלא שחזר בו מזה וכתב: "אך לדעתי לא נוכל לעשות זאת לדעת הרמב"ם מכמה דברים וספיקות בדינים העומדים לנגדנו, ואם נטעה בהם נתחייב כרת על הכניסה למקום הבית לדעת הרמב"ם".

וכמו"כ הגרשז"א זצ"ל חזר בו בסו"ד, וכתב דמטעם אחר אי אפשר כלל להקריב קרבן על תנאי, משום דאם כהראב"ד ואין זה חשיב אלא במת יחיד, א"כ הרי אין מקריבין בטומאה, דאף שגם זר מקריב בבמה, מ"מ טמא פסול גם בבמה כמ"ש הרמב"ם והרע"ב בשלהי מסכת זבחים (קיג ע"א) אהא דתנן "אבל הזמן והנותר והטמאה שוין בזה ובזה". וכ"כ התוס' בפסחים (כח ע"ב, ד"ה מסתברא).^[11]

ו. חזקת כהונה

ובענין אם יכולים אנו לסמוך על חזקת כהונה לצורך חידוש העבודה, הנה הד"מ או"ח סי' תנז ס"ד הביא דברי מוהרי"ו דעכשיו אין נותנים חלה לכהן קטן, דלא מחזקינן בזה"ז לשום כהן בכהן ודאי^[12]. וביאר דבריו המג"א שם סק"ט, דשמא נתחללה אחת מאמותיו, וכתב שכן פסקו מהרש"ל ומוהרי"ל, ובזה נתיישבה דעתו ממה שתמה בסי' רא סק"ד למה אין העולם נזהרים להקדים הכהן לכל דבר שבקדושה, מאחר שקדימה זו מה"ת היא, דהיינו לפי שאין אנו בקיאין בייחוסי הכהונה.

ובבאר היטב אה"ע סי' ו סק"ב כתב דכהן שהוחזק בכהונה ימים רבים ונשא חלוצה כי לא ידע שהיא חלוצה, אין כופין אותו להוציא. וכ"פ בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' צג, וכן דעת מהרשד"ם באה"ע סי' רלה, שאין כופין בכהנים בזה"ז, דכהני ספק נינהו. וכן העתיק הש"ך יו"ד סי' שכב סק"ט את דברי מהרש"ל והסכים עמם להלכה.

כל קבל דנא, הנה רבים וכן שלמים ס"ל שהכהנים בזמנינו כהנים ודאים הם חשובים, וזה יצא ראשונה: בשו"ת כנסת יחזקאל סו"ס סו כתב דחלילה להוציא לעז על יחוסי הכהונה בזה"ז, וכן בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' קמט וחוט השני סי' יז האריכו לסתור דעת מהרשד"ם.

וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף אה"ע סי' ו אות ג וז"ל: "כהן בזמנינו שלא ידע שאשה חלוצה ונשאה, חייב להוציא, כן כתבו האחרונים, ודלא כהרב שבות יעקב. וכן הסכים בשו"ת זכרון יוסף באה"ע סי' ג". עכ"ל.

וכ"כ בשו"ת חקרי לב אה"ע סי' א דמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' צד דכהנים שבדורותינו שאין להם כתב יחוד, אך מפני חזקתן נהגו היום לקרות ראשון בתורת כהן אף עם הארץ לפני ת"ח וכו' – לא נתכוין לעשות כל כהני זמנינו כספיקות וכמנהג כהונה בלבד כמו שהבין מהרשד"ם הנ"ל, אלא לעשות סניף לענין קדימת הת"ח לכהן ע"ה, אבל לענין ערוה יודה הריב"ש.

וכ"כ מוהר"י הלוי קובץ קטן סי' ה, דודאי מודה הריב"ש דאזלינן בתר חזקה וחשבינן ליה ככהן ממש מזרע אהרן כאילו היה להם כתב יחוס. וכ"כ הכנה"ג אה"ע סי' ו בהגהב"י אות יב בשם מוהר"ש יפה בדעת הריב"ש, ודלא כמהרשד"ם. והראיה, שהרי הריב"ש עצמו בסי' שמח הרבה להשיב לכפות בארץ-ישראל את הכהן העובר ונושא נשים בעבירה. וכ"כ בשו"ת פרח מטה אהרן סי' צא דחלילה להרב (ריב"ש) שבא להפקיע זכות הכהונה ולומר דלא מהני חזקתם לאוקמינהו בחזקת כהנים, שהרי אמרו גדולה חזקה וכו' (עי' קידושין פ ע"א וכתובות כד ע"ב ושם עב ע"א).

ובשו"ת שם אריה סי' נג כתב עוד עמ"ש דכיון דאין להם כתב יחוס איתרע חזקתייהו כדאמרינן בכתובות עד ע"ב ובקידושין סט, דנ"ל דאדרבה, כיון דבזה"ז ליכא שום כתב יחוס עדיף טפי, דבימיהם שהיו כתבים המתייחסים, לכן מי שלא היה לו כתב איתרע חזקתו, אבל לא בזה"ז דאין שום כתב יחוס וכו'. ושוב כתב דנ"ל דודאי הכהנים האמתיים הם הרוב, רק שאפשר שנתערבו בהם כהנים שאינם מיוחסים ובודאי הם המיעוט. וא"כ בכל כהן י"ל דמרובא פריש, ואין שייך קבוע, כיון שאין הקביעות ניכר במקומו כדאיתא ביו"ד סי' קי, והוי רוב וחזקה שהוא כהן. ע"כ.^[13]

ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנה^[14], כתב דהאידנא אישתני דינא, דמה שאמרו שלא יהיה רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו, אבל בכהני חזקה בעלמא כהאידנא וכו' כמעט שי"ל דמדינא הם צריכים להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן וכו'. גם נראה כי לצאת ידי כל ספק האפשרי יש ג"כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיכול למצוא, דילמא מתרמי ליה כהן מיוחס. עכת"ד.

והעיר ע"כ הפת"ש, שבחת"ס כ' שאין דברי הגאון יעב"ץ נראים לו. ובספר שדי חמד מערכת כ כלל צב העיר ע"ד הגאון היעב"ץ דהלא בזמן מרן לא היו כהנים ודאים ומיוחסים, ובכל זאת כתב שלא יהיה הכהן רגיל בכך. ועוד, דא"כ היה להם לפוסקים לכתוב שבזה"ז פודים את הבכורות בלא ברכה משום חשש לא תשא. ועוד, אין יברכו הכהנים על נשיאות כפים בכל יום, דמלבד החשש איסור לזר הנושא את כפיו, הא איכא חשש ברכה לבטלה, דשמא לא כהן הוא וברכתו לבטלה. ומזה מוכח דמחזקינן להו בכהנים ודאים וכו', וממילא יש לפקפק ולא ליטול מה שחידש בכל הפרטים הנ"ל. ואף דכתב הרמב"ם (ריש פ"כ מהל' איסורי ביאה) שכל הכהנים בזה"ז הם כהנים ואינם אוכלים אלא בקדשי הגבול, אבל תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אין זה אלא מדרבנן משום דמעלה עשו ביוחסין אבל בעלמא מוקמינן להו בחזקתייהו, וגדולה חזקה, ששורפין וסוקלין על החזקות. וכ"כ הרב פתח הדביר ח"א סי' קכח ע"ד הגאון יעב"ץ וז"ל: "וכל הני חששי רחיקי לא שיערום רבותינו הקדושים" וכו'.

הרי לנו אמבוהא דספרי שיוצאים בהינומא כי כהנים בזה"ז הם כהנים ודאים לכל דבר כבזמן הבית. ובר מן דין יש לצרף דברי החת"ס דכל הני חששות שהעלה מהרש"ל לערבוב הכהנים מפני השמדות וכו' אינם יותר מאשר ספק, והרי קי"ל בספק חלל שעבודתו כשרה מקרא ד"ברך ה' חילו", כדאיתא בקידושין סו ע"ב.

ועי' בספר עיר הקודש והמקדש ח"ה סוף פ"ג, דפשיטא ליה שימצאו גם בזמנינו כהנים שיש להם כתבי יחס, ומדקדק כן מלשון הרמב"ם "שלא נאבד ולא יאבד ח"ו לגמרי הנייר לבין אהרן הכהן". ועי' חזו"א הלכות פו"ר סי' ב אות ז שאגב דיונו שם בדין אם לעת"ל יהיו לנו כהנים מיוחסים ושאפשר דבליכא כהן אחר לא העמידו דבריהם, מוסיף וכותב "דלכן בזה"ז אי איתיהיב רשות להקריב ק"פ, אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד' אמהות" וכו', וכן נראה עיקר.

ז. בגדי הכהונה

עוד רגע אחד אדבר בענין מה שדנו גדולי האחרונים בענין התכלת והארגמן ותולעת השני הנצרכים למעשה האבנט^[15]. והנה יש שהציעו לזהות את הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת, כפי שהוצע בשעתו ע"י דדקינד בשנת תרנ"ח (1898 למניינם), וזאת הואיל ולפי דעתם מתקיימים בו כל סימני התכלת.

ונראה, שמלבד מה שהסתייג הגרי"א הרצוג בשעתו מהצעה זו, משום שלטענתו אינו מקיים שניים מסימני הגמרא שהם "גופו דומה לים, ועולה אחת לשבעים שנה" (מנחות מד ע"א. ואף שטרחו ליישב את השגותיו באופן זה או אחר, נראה דאכתי לא איפרק מחולשא), הנה מקום אתי להצריך עיון בדבר זיהויו של הארגמון קהה הקוצים כחלזון התכלת, דהנה בשבת עה ע"א איתא דהצד חילזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, ופירש"י דחייב משום צידה. ולפי דעת החוקרים ניתן לערוך את ציד החילזון הנ"ל רק בשתי עונות בשנה – בראשית הסתיו ובתחילה האביב, כשהים שקט והחלזונות מצויים בכמויות על-פני קרקעית הים. ולפי מיטב הבנתי החלזונות נמצאים במצב סטאטי ע"פ הקרקעית, או לכל היותר בתנועה איטית מאד. ואם כך הם פני הדברים, הרי בכה"ג לא יתכן חיוב צידה, שהרי קי"ל בשבת קו ובשו"ע או"ח סי' שטז ס"ב דהצד צבי חגר או חולה או זקן פטור, וזה מטעם שאין יכולים להשמט, ואפי' אם החגר יכול להלך קצת, עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחייה אחת וע"כ נחשב כניצוד ועומד. וא"כ מדוע נקטה התוספתא דהצד חילזון חייב משום צד. וע"כ דהחלזון של התכלת הוא בע"ח שיש בכוחו לנוע ולהשמט מפני החפץ לצודו (ודוחק לומר דהברייתא מיירי שצדן בשעה שיש סערות בים וכדו' שאז יש שם של "צידה" על לכידתן, דבפשט הדברים דיברה הברייתא בדבר ההווה, והרי לדעת החוקרים הנ"ל לא היתה מתבצעת צידתן בעונות אלו.) והן אמת שבתוס' שבת עה ע"א ד"ה הצד הביאו ירושלמי דמשמע מיניה שהצד חילזון לא מיחייב משום צידה, אולם ידוע שהעיקר כהבבלי. וכן שמעתי שהעיר הגר"ש פישר שליט"א.^[16]

ועוד יש להוסיף בנדו"ד, דאף בקרב הטוענים שחילזון ארגמון קהה קוצים הוא חילזון התכלת, עדיין קיים ויכוח נוקב בדבר גוון הצבע של התכלת הקדומה, האם הוא סגול או כחול. וכל דעה – טעמיה ונימוקיה עמה, ואין לענ"ד הכרעה ברורה חד משמעית בין השיטות. אשר על כן, אף שיש הנוהגים להטיל פתיל תכלת מן הסוג הנ"ל בציציותיהם לחוש לחומרא למצות עשה של תכלת בציצית (ואיני דן כעת אם יש מקום לקיום חומרא זו כי אין כאן מקומו), נראה שחומרתם היא מתורת ספק, ודבר זה לא יגהה מזור בהגיענו לדון בבגדי כהונה, דשם בעינן זיהוי ודאי וחד משמעי.

ואסיים בתפילה, שנזכה במהרה שתחזינה עינינו בשוב ה' לציון ברחמים, ויחיש גאולתנו השלמה, וישיב על כנו הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו, ושם נעבדהו ביראה ובשמחה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")