בימים אלו, בהם אנו מציינים קרוב לאלפיים שנים לחורבן בית המקדש, ראוי לנו לשוב ולהתבונן, כבכל שנה ושנה, במהותם של הימים.

נשאלת שאלה על היסטוריית עם ישראל בגלות. אנו כיהודים מאמינים בני מאמינים, בני תורה, מקדשי שם ה׳, צריכים להאמין ולבטוח כי כל מעשי הקב"ה בעולם הוא לטובת בנו בכורו ישראל. אם כן, מדוע הקב"ה החריב את בית המקדש, מקום השראת השכינה, המקום הקדוש בעולם? וכי זה טוב?

כן! אנו צריכים וחייבים להאמין שהדבר הוא טוב. עם ישראל הגיע למצב שבו אומר הקב"ה: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיה א, יא).

עם ישראל חיו מתוך אשליה שבית המקדש יפתור את כל הבעיות, ואין צורך בעבודה עצמית. אם יקריבו קרבנות יצאו ידי חובת כפרה. לכן הקב"ה עשה בעצם טובה לעם ישראל. בצער רב, הוא "שפך את חמתו על עצים ואבנים", בכדי להחזירו לדרך הישרה והטובה. הקב"ה הוא תכלית הטוב להיטיב.

כך ניתן לבאר בקשתו של ריב"ז מהקיסר "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו ע"ב). ומדוע לא ביקש את ירושלים ובית המקדש? ריב"ז ידע, שעם ישראל צריך לחזור ולעבוד על עצמו, להפסיק לסמוך על הכהן הגדול ביום הכיפורים. דווקא ביבנה, מרגלא בפומייהו דרבנן: "אני ברייה וחברי בריה" (ברכות יז ע"א). שם ידעו שלכל אחד יש ערך ועבודה עצמית, ואין "לסמוך" על המקדש שיכפר, או על הרב שיתפלל ו"יעשה את העבודה"...

הקב"ה חס על עמו ישראל, וכילה חמתו בעצים ובאבנים, כאותו מלך שקרע את חופת בנו משנודע לו שסרח, אבל לא שלח ידו בגופו של בן המלך. כך מוצאים אנו במדרש, שדוד המלך התפלל שייבנה בית המקדש על ידו, אך נענה בשלילה, היות ו"דוד מלך ישראל חי וקיים" ומעשיו נצחיים, ואם היה בונה את הבית - לא היה נחרב, אלא ה' היה 'נאלץ' להעניש את החוטאים וח"ו היתה נגזרת כליה על ישראל. מאותה סיבה לא נכנס משה, בעל מידת ה'נצח', לארץ ישראל.

נשתדל כולנו לתקן את החטאים שגרמו לחורבן ע"י עבודת ה' אישית של כל אחד, ומתוך כך נהיה ראויים לבניין בית המקדש ולגאולה השלמה, במהרה!

(פורסם בזמורות 147 # אב תשע"ו)