את שלושת השבועות שבהם אנו מתאבלים על הגלות וחורבן הבית, פותחים בי"ז בתמוז. זה היום בו שבר משה את הלוחות, אך יסודו של יום זה הוא חטא העגל, שנאמר עליו "וביום פקדי ופקדתי", ואמרו חז"ל שאין לך פורענות שאין בה מחטא העגל.

מה שהרב זצ"ל מחדש בפיסקה הבאה (אורות המלחמה ד, עמ' יד), שיש לחטא זה השלכות ביחס של אומות העולם לארץ ישראל. "לולא חטא העגל, היו האומות יושבות א"י משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום".

השייכות של א"י לעם ישראל איננה מתחילה מהצהרת בלפור ומהכרזת האומות המאוחדות. "ויעמידה ליעקב לחוק... בהיותכם מתי מספר, כמעט וגרים בה". מפרש הרב בסידורו, שדרך כל עם להתקשר עם ארצו-מולדתו בשלושה תנאים: כשציבור גדול מתיישב במקום מסוים, לא כאורח אלא כתושב קבע, וחי חיים לאומיים במשך זמן רב. והנה, עם ישראל לא היו בו אף אחת מהתכונות הנ"ל: הוא לא היה ציבור גדול – "בהיותכם מתי מספר", גם לא גר בארץ זמן רב – "כמעט", זמן מעט ביותר, וכבר ירדו למצרים. ואף כשגר על האדמה הזאת, לא היה שם תושב קבוע, אלא גר – "וגרים בה", ואעפ"כ נקשר למקום הזה, מתוך הדחף האלוקי והקשר ההדדי שהטביע הקב"ה בעם ובארץ.

אילו היינו נכנסים לא"י מתוך הבנה עמוקה זו, שזו הארץ שהתאים הקב"ה למאוויינו הלאומיים, ורק בה אנו יכולים להוציא אל הפועל את תכונותינו הלאומיות, היו גם אומות העולם מכירים בזה, שהרי כך אמרה רחב למרגלים: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתך עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם".

בקוראן נמצאים פסוקים רבים המתנבאים על שובם של היהודים לא"י, ולמעשה נחתם לפני כמאה שנה הסכם בין האמיר פייסל, בנו של מלך חיג'אז, לפרופ' חיים וייצמן, שהיה אח"כ הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בהסכם זה מביעים הערבים שמחה על שובם של היהודים לארץ: "יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתין, בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על קרקע התיישבות צפופה, ולשם עיבוד אינטנסיבי של האדמה", והיהודים התחייבו בין השאר לסייע לערבים בפיתוח אדמתם.

שפיפות הקומה שלנו, שנגרמה ע"י חטא העגל, גרמה לכך שנכנסנו לארץ לא כבעלי הארץ, "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". באנו לארץ לא כעם הנבחר, עם סגולה, אלא כעם נרדף המחפש מקלט, וכשאנו מחפשים מקלט – גם הערבים מחפשים מקלט.

במכתב ל'מזרחי' בשנת תרע"ג כותב להם הרב זצ"ל, שעליהם לרומם את התנועה הציונית ו"לזרוק בהם נשמה", ולא להצטמצם בצד הגופני של הלאומיות. "לא הד קול, שעם שנאוי בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, ניעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'" (אג"ר ח"ב, עמ' כט).

אם היינו נכנסים לארץ מתוך שייכות לאידיאל זה, היו האומות מקבלות אותנו בשמחה, מתוך יראת הרוממות, ולא היינו זקוקים למלחמות כדי להיכנס לארץ.

"רק החטא גרם, ונתאחר הדבר אלפי שנים", ואנו חוזרים שוב ושוב על חטא זה.

הדרך היחידה היא להחזיר לעצמנו את האמונה בגדלות האומה הישראלית, העם הנבחר, החוזר אל ארצו מתוך התאמה נפשית, בצו אלוקי.

"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" – כח מעשיו צריך להתוודע קודם כל לעמו, שהעם יבין את גדלותו ותפקידו בעולם, ומתוך כך את שייכותו לא"י. אז תחזור צורתנו המקורית, "וחטא העגל יימחה לגמרי, וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה".

(פורסם באשכולות 387 # מטות תשע"ו)