תם ההסדר. אין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימה - עד שלא הספיקו בחורים חדשים לחבוש את ספסלי בית המדרש, ובטרם ישובו שיעור ג' משדה המערכה, כבר קיבל שיעור ה' חלוי'ס של אזרח, והפעם לכל גדריו וענייניו ממש.

ומה בין חייל לאזרח? הרוצה להגדיר זאת במשפט אחד המבאר את החילוק היסודי והמהותי שבינותם, בוודאי יאמר: אין בין חייל לאזרח אלא שורש פ.ק.ד בלבד. מפקד, פקודה, נפקד, מספרי ברזל להתפקד, כל אלו מושגים המוכרים לכולנו עוד מהבקו"ם. משא"כ אצל האזרח- לא מפקדים ולא פקודות, לא נפקדות ולא התפקדות. 'חפשי ומאושר' רגילים לומר.

אכן שלוש משמעויות הן לשורש פ.ק.ד- ציווי (פקודה), חסרון (נפקדות), מנין (להתפקד), ואף אחת מהן לא שייכת באזרחים. אין מפקדים שיתנו פקודות, ושיעקבו אחריך אם אתה נפקד או מתפקד.

אלא ששלוש משמעויות נוספות הן לשורש פ.ק.ד:

1. מינוי - ויפקד פקידים (דברי יוסף לפרעה לקראת הרעב), ועוד.


2. זכרון - וה' פקד את שרה, פוקד עון אבות על בנים, ויפקד ויזכר, ועוד כאלה רבים.


3. ביקור - כדאמרי אינשי: 'הולכים אנחנו לפקוד את ציון הצדיק פלוני או קבר החסיד אלמוני'. וכאן ישאל השואל: בשלמא לח'סידים שהולכים לקברות צדיקים, אך מנלן ראיה לליטוואקע'ס אשר לא נסתה כף רגלם הצג שם? שתי תשובות בדבר:

חדא, יכולים הם להוכיח על דרך השלילה- דאיכא דאמרי 'לא הולכים אנחנו לפקוד קברות צדיקים'.

ועוד, גמרא ערוכה היא, הדורשת פס' מפורש שקראנו ממש לא מזמן, בפרשת קרח.

וכך אומרים חז"ל במסכת נדרים (לט ע"ב): "אמר ריש לקיש רמז לביקור חולים מן התורה מנין? שנאמר (במדבר טז, כט): אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם וגו'. מאי משמע, אמר רבא אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולין ומוטלין בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותם". ופירשו שם המפרשים, שמהמילים ופקודת כל האדם למדו חז"ל שזהו לשון ביקור- שבנ"א מבקרים אותם.

מהו הקשר בין כל שש המשמעויות, ומדוע חברו ונתקבצו להן כולן לתוך שורש אחד, אין כאן לא המקום ולא הזמן, ואף עבדכם אינו בלשן. שמא לרב ריבלין יש מהלך על כך, אולי יתגלגל מאמרי לידי מי ש'מבין עברית' ויאר אותי ויישר נתיבי, אף אני איישר כוחו.

המטרה המכוונת מאיתי אינה אלא הפיכת הקערה על פיה. אם כל העולם תופס 'אזרח' כיצור בטלן שלא מחויב יותר לשום מסגרת, ששוב אין הוא צריך ליתן דין וחשבון לשום אדם, שאם לא יטוס לחו"ל אחרי השחרור לכמה חודשים מכובדים לכה"פ, מגדר חייל יצא ולגדר אזרח לא בא; הרי שהערכים עליהם התחנכנו מקנים לנו זווית ראיה שונה על אותה המציאות.

לאזרח אמנם אין מפקד, אך אין זאת אלא מפני שהוא עצמו נדרש להיות הפקיד- האחראי הממונה על עצמו, המזכיר שיזכיר לעצמו מה חובתו בעולמו, והמבקר שידע לערוך ביקורות כפי הצורך, על מנת לבחון את עצמו אם עומד בדרישות שהוא צריך לדרוש מעצמו, אם לאו. הרי פ.ק.ד של אזרחים.

אמור מעתה: אין בין חייל לאזרח ולא כלום. ואולי ראוי לדייק ולומר - אין בין חייל לאזרח אלא משמעת עצמית בלבד, אשר אצל החייל, שבין כה וכה נדרש לציית לפקודות, לא מוצאת היא מקום לצאת לפועל;  משא"כ אצל האזרח - אם היא לא תצא לפועל, מה יצא ממנו?

שלושה מעברים הם: מהצבא לישיבה, משיעור ה' לשיעור ו', ומהישיבה ל'מחוץ לתיבה'. שיעור ג' ושיעור ה', המהווים אחוז ניכר מבחורי הישיבה, נמצאים כעת על אחת מנקודות התפר הנ"ל, ובכל אחת מהן יש צורך אדיר בחידוד המשמעת העצמית, בעקבות המעבר מהתקופה שלפניה לתקופה הבאה.

החיים בישיבה, וכ"ש בשיעור ו' ומעלה, וכ"ש החיים שבחוץ, הן מסגרות ללא מסגרת ובהן נתונה לאדם ההזדמנות האמיתית לפתח את אישיותו ולמשול ברוחו.

הדברים נכתבים לרגל פשיטת המדים הסופית של שיעור ה', ולקראת חזרתם של שיעור ג'. 'צאתכם לשלום' ו'בואכם לשלום' בדיבור אחד.

(פורסם בזמורות 146 # תמוז תשע"ו)