השבוע קיבלנו תורה מסיני. תורה היא הדבר המאפיין את עם ישראל יותר מכל דבר אחר. כששואלים אדם מן השורה במה מתחילה היהדות, בדרך כלל תשובתו היא – מהמצוות. אנו מחויבים בתרי"ג מצוות, ואילו הגויים אין להם אלא ז' מצוות.

על ההוה אמינא הזו כותב הרב קוק זצ"ל בספר אורות (עמ' קנה): "יכול אדם, שכל ההבדל בין ישראל לעמים הוא מתבלט ע"י המצוות שבפועל, שהרי אפשר לרעיון להיות מקיף והולך את כל האדם כולו". הרי מבחינת המחשבה והאידיאלים של האנושות אין חילוק בין עם לעם. כולם שואפים לעולם טוב יותר, אידיאלי, משוחרר מהרע ומהשטן. א"כ מה שנשאר כמבדיל בינינו לאומות העולם הן המצוות, שאנו מחויבים כאמור בתרי"ג מצוות והם רק בשבעה.

"אבל סקירה של טעות היא זו", ממשיך הרב. משום שהמעשים כשלעצמם ללא השרש הרוחני אין להם קיום. אם אנו רואים מוסיקאי שמצליח בדרכו, אין זה רק משום שהוא מתאמן יותר מהאחרים, אלא משום שיש בו כישרון שבדרך כלל קיבל מדורות קודמים. כמובן, אם לא יתאמן, לא תועיל לו זכות אבות, הכישרון ישאר עלום, ולא יצא אל הפועל. אך האימונים אינם מחדשים אלא מגלים את מה שכבר גנוז.

"אבל תוכן הדבר הוא, שהיסוד הנפשי שהרעיון הוא בנוי עליו שעל יסוד אותו הרעיון כל הארג של החוקה המעשית מתפשט, זה היסוד הוא עצם הנשמתי, שהוא מצביין את ישראל בתור חטיבה מיוחדת חטיבה אחת בעולם ומההבדלה הזאת נובעות הן כל ההבדלות המעשיות".

יש יסוד נפשי, צורת נשמה, שממנה צומחות הרעיונות והמחשבות. לא הרי מחשבותיו של אדם מאומה זו כהרי מחשבותיו של אדם מאומה אחרת. ומחשבות אלו באות לידי ביטוי במעשים וכשאתה רואה הבדל במעשים אתה מבין שיש הבדל במחשבות. והחילוק שבמחשבות נובע מההבדל שבנשמה.

לעם ישראל "יסוד נפשי" מיוחד, זה הנקרא "סגולת ישראל". ומתוך נשמה מיוחדת זו צומחות מחשבות רעיונות ואידיאלים שונים לגמרי, מאלו של אומות העולם. לא המעשים מביאים לשוני בין ישראל לאומות העולם, הם רק תוצאה של ההבדל שבנשמה, "ומההבדלה הזאת נובעות הן כל ההבדלות המעשיות". ומכאן מגיעים למסקנה "ואפילו כשהאחרונות (המעשים) נפגמות אינן יכולות להגיע את פגמיהן ביסוד העליון, שהיא החטיבה הנפשית, שההבדלות כולן יונקות ממנה". במילים אחרות - "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא". אפשר שקלקל את הלבושים את התוצאות המעשיות אך לא את הנשמה שהיא לא באה אלינו בבחירה חופשית שלנו, אלא ביצירה אלוקית.

כשאמר בעל החינוך את הכלל המפורסם "אחר הפעולות נמשכים הלבבות", לא התכוון לומר שהמעשים הם היוצרים את התוכן הפנימי, אלא שהם מוציאים אל הפועל מה שכבר גנוז.

והא ראיה – שכאשר בא החינוך להסביר את דברי הגמרא שהנודר מן המולים אסור בערלי ישראל והנודר מן הערלים אסור במולי עכו"ם, שאין העורלה קרויה אלא ע"ש הגויים, שנאמר "כל הגויים ערלי לב", כתב בזה הלשון: "משורשי מצווה זו, לפי שרצה השי"ת לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשם אשר מוצאם ומבואם אינו שוה". (חינוך מצוה ב).

המילה אינה מתחדשת בהסרת העורלה. היא אומנם מסתיימת בזה, אך תחילתה במהות הפנימית, וע"כ אין העורלה קרויה אלא ע"ש הגויים, ומוליהם הם ערלים. וערלי ישראל הם מולים לעולם, גם אם הם עדיין בעלי ערלה.

ומכאן למה שפתחנו: היהדות אינה מתחילה מן המצוות, היא מסתיימת בהם. ולעולם ההתחלה היא בנשמה, וע"כ גם אם המעשים מקולקלים, לא יפגמו את טהרת הנשמה.

(פורסם באשכולות 381 # בהעלותך תשע"ו)