402! כן, המפקד!

בשירות הצבאי בתקופה שלי, עוד היו אהלים בשיבטה. כל בוקר במסדר הבוקר ניתנה הפקודה שתוך שתי דקות עלינו להרים את יריעות האהלים. כמה וכמה פעמים לקח לנו עד שהצלחנו למלא את הפקודה במלואה בזמן. וכל פעם שלא עמדנו במשימה, ניתנה מיד הפקודה שתוך דקה עלינו להוריד את היריעות שכבר העלנו. בתקופה הראשונה לא הבנתי מדוע לא נותנים לנו עוד שתי דקות ומיד היינו מצליחים המשימה. לקח לי זמן להבין מה באמת רוצים מאיתנו.

יש כאלו הטוענים שלאחר השירות הצבאי חוזרים לישיבה לשיעור א'. במאמר שלפניכם אנסה בעזה"י להביא כמה עצות מעשיות כנקודות למחשבה, שלא רק שלא תהיה נסיגה חלילה אלא אף נצליח במסגרת השירות הצבאי להמשיך את ההכשרה שלנו כבני התורה. ישנם כאלו שרוצים שנלמד מהטעויות שלהם. הנקודות שלפניכם, שהן על פי הדרכות שקיבלתי בישיבה מרבנים וחברים, היו בסיס לשירות המשמעותי והמהנה שלנו. בדוק ומנוסה בהצלחה רבה.

מעניין שישנם הדרכות מאוד מוגדרות בתורה לצורה של צבא יהודי. הדרישה שהמחנה יהיה קדוש במבט ראשוני נראית בלתי אפשרית. אך ההבטחה שהקב"ה הוא נמצא בתוך המחנה היא זו שגורמת לכל המהלך הצבאי להראות אחרת לגמרי. הרב מקוצק אומר שהקב"ה נכנס לכל מקום שמכניסים אותו. כיצד אם כן נכניס את הקב"ה למחנה שלנו?

סור מרע

אחד הדברים שמאוד מאפיינים את השירות הצבאי הוא הלשון המחוספסת. מילים רבות של גנאי נוצרו בהווי הצבאי ומשתמשים בהם כדרך קבע בלשון הצבאית. ואין זה דבר של מה בכך. חז"ל מזהירים שבעבור נבלות פה - בחורי שונאי ישראל מתים (שבת לג.). יתכן ובגלל זה דווקא שם היצר כל כך מנסה להכשיל אותנו בזה. גם ביטוים שלכאורה כבר קיבלו "הכשר" נכללים לכאורה באזהרה הזו. אצלנו קראו לדיבורים אסורים כאלו "דיבור נגוע". מילת הקוד הזו מאוד עזרה גם לחיילים החילונים להבין שליד בינישי"ם צריך (וגם אפשר) לדבר אחרת. כמו בני אדם. השפתיים כידוע הן הגבול בין הפנימיות שלנו לבין העולם החיצון. אסור שנפקיר את השמירה על הפה שלנו. וכמובן שהלכות לשון הרע כוללות גם את המפקדים. גם עליהם אסור לדבר לשון הרע.

ענייני צניעות חמורים במיוחד במציאות הצבאית. במצבי לחץ אדם מאוד מחפש קירבה וחום וחז"ל כבר קבעו שאין אפוטרופוס לעריות. מלבד גדרי ההלכה המאוד ברורים של יחוד והרחקה מקלות ראש עם נשים, ישנה עצה שמאוד מועילה למי שבכל זאת צריך לפנות לחיילת. העצה היא לא לקרוא לה בשם הפרטי. שם יוצר קשר וחיבה. אדם מאוד אוהב לשמוע את השם שלו (לא בהגזמה כמובן). הגבול המאוד קטן הזה יוצר הרחקה מאוד ברורה. ולצד השני זה כמעט לא מורגש ולא מעליב. אבל אתה את עצמך בלמת.

ובאותו עניין, גדרי הצניעות ודרך הלבוש נוגעים גם לגברים. אסור ללכת ערום שלא לצורך, אסור לגעת באברים צנועים בגוף האדם. הקפדה על דברים אלו שומרת את הצלם שלך. לא מורידה אותך להתנהג כבהמה.

ההוי החברתי הסוחף של הצבא. כדאי מאוד לייצר מרחק בריא ממנו. אין הכוונה לפרוש מהציבור, אלא לשים לב אם הפעילות הזו מתאימה לבני תורה או לא. בקלות אדם יכול להגיע לנפילה שהוא לא חלם עליה אפילו. אם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב וכו'.

חלק מהסחף אלו עניינים שביום יום פשוט לאדם שהם אסורים אבל האווירה בצבא "מתירה" לעשות כן. גם בצבא אסור לגנוב/להשלים ציוד/לעקוץ. לעיתים הניסיון גדול אבל לפום צערא אגרא. עדיף לעלות מת"ש בצבא מאשר בבית דין של מעלה.

דיני הכשרות חלים גם על חיילים. נדמה שחיילים רעבים הרבה יותר מאזרחים. אם הביאו לכם במחסום אוכל שנראה כמו אוכל כשר, מריח כמו אבל לא באמת ברור מה הכשרות שלו, תחשוב טוב מה היית עושה בתור בחור ישיבה. יש ספק – אין ספק.

והדברים עוד רבים אבל אלו כללים, וכל מצב צריך להיות נידון לגופו של עניין. הקו המנחה לא להסחף. לא לרדת מהדרגה שלך. גם אם היצר שלך אומר שאינך ראוי להתהדר בתואר המכובד "בן תורה".

...ועשה טוב

לעסוק בתורה. בצבא ישנה מעלה מיוחדת יותר מהחיים האזרחיים. אין לך הרבה זמן פרטי. ממילא דקות בודדות שלך שאתה מנצל ומפנה ללימוד תורה נחשבות לכמה שעות הפנויות ללימוד אצל בחור ישיבה. חבל לאבד אפשרות כזו. היום מצויים הרבה ספרים בגודל כיס. גם ביישומים לטלפון הנייד. ולנסיעות המרובות לבסיס ובחזרה כדאי להיות מצויד בשיעורים לשמיעה. ונקודה חשובה – לא צריך ללמוד בצבא בהפגנתיות. שב תלמד בהצנע ולא יפריעו לך. כמובן שבשמירות וכד' יש להשמע להוראות המפקדים – ואז הזמן של התורה שבע"פ, כפשוטו.

איפה הראש שלך. אם במהלך המסע תחשוב כל הזמן מתי תוכל לישון, יהיה לך קשה יותר להשלים את ההספק היומי שלך במשנה לפני השינה. אבל אם מחשוב מתי אזכה להשלים את הלימוד היומי שלי או מתי אוכל לצאת ולבקר בישיבה, סיכוי גדול שלא תפספס הזדמנות כאשר זו תגיע לידך.

לבקר בישיבה, זו טעינת מצברים שאין כדוגמתה. כדאי גם לבקש מחברים שנשארו בישיבה שיגידו לך אם הם מרגישים שאתה מתנהג אחרת מלפני השירות. זה מאוד יעזור לך להתאפס ולוודא שאתה נשאר על המסלול של עבודת ה' וגם ככה יש סבירות שתשמע להם וזה לא יפגע ב'גאווה' שלך שהרי אתה ביקשת מהם שיגידו לך.

ביקורים של הישיבה בצבא. הבחורים שבצבא תמיד יותר מעודכנים מה קורה איתם ומתי יש להם זמן. כדאי להיות בקשר עם הישיבה, ר"מ או בחור, ולתאם ביקורים לפי מה שאתה יודע. הישיבה תמיד שמחה לבקר. גם עם זה כרוך במאמצים רבים. אבל ברוב הפעמים בישיבה לא יודעים על סדר היום שלך. המאמץ הזה שלך יתרום לך ולכל החברים שלך. כמים צוננים על נפש עייפה.

דברי תורה בחדר האוכל משנים ממש את כל האווירה של הפלוגה. מספיק בכל ארוחה מישהו יגיד דבר תורה קצר, וורט על הפרשה, הלכה מקיצור שלחן ערוך וכד'. וצריך להתמיד בזה. כי אם לא, אז חודשים שלמים לא יאמרו בכלל, וחבל. במיוחד כדאי שיהיה דבר תורה בסעודות ליל שבת. להרגיש את מתיקות השבת גם במדי הצבא.

להתפלל לפני המלך. ישנם זמנים שלהתפלל בכל זו ניסיון מאוד גדול. העייפות רבה והעינים נעצמות. אבל אסור לנו לשכוח שהתפילה הינה חלק מהותי וחשוב בעבודת ה' שלנו. וכל תפילה עומדת בפני עצמה. נשתדל לא לפספס אף דקה בזמן שאנו לפני בורא עולם.

שבת ומועד בצבא. אם את השבת אתה מבלה בצבא, עדין שבת זו שבת. גם אם אתה בפעילות מבצעית ואתה לא עולה על א', אם תייחד לעצמך משהו מיוחד לכבוד שבת, כיפה נקייה, חטיף וכד' הדבר הקטן הזה יזכיר לך שהיום שבת. ובזמן הפנוי שיש לך כדאי שתקבע לעצמך הספק מסוים שיקל עליך להרים עצמך מלישון כל היום...

להיות חייל מבצעי בכוננות גבוהה. השירות הצבאי זה מצווה. וכמו שאתה מקפיד לקחת אתרוג מהודר ותפילין מהודרות, ממש ככה שהנשק שלך יהיה נקי ושהשמירות שלך יהיו טובות. ואפילו אם אתה תורן בחדר האוכל, זה יהיה קידוש השם מיוחד שיראו שכאשר הביינישי"ם תורנים, הכלים נקיים באמת. מצאנו בהלכה שלעיתים יהיה מותר לצחצח נעליים בשבת משום שזה פיקוח נפש. אף אחד לא מעיז להתעסק עם חייל שנראה מסודר כראוי. חייל שאינו לבוש כן ורואים עליו שאינו מקפיד – האויב רואה את זה וח"ו אותו חייל 'מצ'וקמק' מכניס את עצמו למצב של סכנה.

לשים לב לחברים שלך. המציאות הצבאית מאוד מלחיצה ויש כאלו שמאוד קשה להם. כדאי לפתוח את העינים ולשים לב מי צריך מילת עידוד או כתף לעזרה. לפעמים חיוך קטן יכול להציל חיים.

וגם כאן ישנם עוד דוגמאות רבות אבל הקו הכללי הוא כזה וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.

הכל משל!

נחזור למסדר הבוקר שבו פתחנו. יום אחד זכיתי להכנס לפני ולפנים לחדר של המסו"ל (מ"פ). שם ראיתי בלו"ז של הסוללה שעה וחצי זמן למסדר בוקר וזה נראה זמן רב מאוד יחסית למשימות שצריך לבצע. ואז הבנתי. המשימות הן רק תירוץ. משחק. להרים את היריעות ולנקות אינה מטרת המשחק. לפחות לא העיקרית. בתקופת הטירונות הצבא מכשיר אותנו להיות לוחמים בצבא. וכידוע אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובים. כוחו הגדול של הצבא שאינו רק אוסף של יחידים אלא כיתות מחלקות ופלוגות שמסתערות יחד. חייבים ללמד את החיילים לעבוד בשיתוף פעולה. ודאי שהיו יכולים לתת לנו חמש דקות להרים יריעות והיינו עומדים בזה. אבל היינו עובדים ביחידות. לא ביחד. הזמן הקצר מחייב אותנו לעבוד בשיתוף פעולה ובזריזות. ורק כך ניתן להשלים את המשימה.

אני זוכר איך הסמסו"ל (סמ"פ) ניסה להסביר לנו למה אנחנו התותחנים צריכים לעשות מסע. שכן התומ"ת נוסע וגם הפגזים שאנו יורים מגיעים הרבה יותר מהר ורחוק מכל פלוגת צנחנים, אז למה אנו צריכים לעשות מסע רגלי בכלל?

לפי מה שהסברנו הדבר פשוט מאוד. המסע אינו מטרה בפני עצמו. ויותר מזה, חייל שיגיע לסוף המסלול יתכן וכלל לא עמד במשימה. היעד הוא שחייל ילמד בתנאים קשים, כמעט כמו בקרב, להסתכל על החברים שלו ויחד לעבור את המסע. להתחלק בנטל המשקל ובמאמץ הרגלים. המסע הוא רק ההיכי תמצי להביא את החיילים למצב קשה ולא נוח ואז ללמד אותם לעבוד כצוות. בתקווה שבהגיע מצב מלחמה (ח"ו) איש את רעהו יעזורו.

והשתא דאתית להכי, ניתן לקחת את כל השירות הצבאי כמשל. במהלך השירות הצבאי אדם מגלה בעצמו מעלות שלא ידע שטומנות בו. עמידה בזמנים, זריזות, אחריות, איתנות וכד'. דברים שלא השתמש בהם עד כה בחייו האזרחיים. לפחות לא ברמה הצבאית הנדרשת מחייל. אם את אותן כשרונות שגילה יקח ויכניס אותן לתוך הבניין הרוחני שלו, לבניין התורה שלו, נמצא שקירות בית המדרש ליוו אותו בכל מארב, שמירה או מד"ס.

כל אותם ניסיונות קטנים, שהוא לא חיפש את הדרך הקלה איך להפטר מהם אלא עמד בהם, למעשה הכשירו אותו להיות בן תורה אמיתי. כל ההלכות שלמד התגבשו אצלו לבניין אמיתי. דברים שטבעו בו חותם אמיתי בנפשו. חותם כזה שילווה אותו כל ימי חייו.

(פורסם בזמורות 144 # אייר תשע"ו)