מובא בגמרא (פסחים נג ע"ב):

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה.

ומובא בתוספות (שם ד"ה מה ראו): פירש רש"י: מה ראו שלא דרשו "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם. וקשה, הרי מעשה חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לכבשן האש היה בפרהסיא. ובגמרא (סנהדרין עד ע"א) נאמר, שבפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו על מצוה קלה. אם כן מדוע היו זקוקים ללמוד זאת מצפרדעים? ומתרצים התוספות שני תירוצים:

תירוץ רבינו תם: צלם שעשה נבוכדנצר לאו עבודה זרה הוא אלא אנדרטה שעשה לכבודו ולכן יכלו לעבור אילולא הקל וחומר מצפרדעים. וכן משמע מהכתוב: "לא יש עמנו לעבוד לאלהיך ואל צורת הזהב אשר העמדת לא נשתחווה" (דניאל ג, יח, בתרגום). כלומר, אלהי נבוכדנצר והצלם שני דברים הם. ולפי זה תהיה מובנת הגמרא (כתובות לג ע"ב): "אמר רב: אם היו מכים את חנניה מישאל ועזריה היו עובדים לצלם". ואם היה עבודה זרה ממש - חס וחלילה שהיו עובדים. תירוץ ר"י: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שלא ברחו, שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל.

כתירוצו של רבינו תם, שיהודי יכול למסור את נפשו אפילו במקום שלא נאמר הדין יהרג ואל יעבור. שהרי יכלו להשתחוות לאנדרטה אילולא הקל וחומר מצפרדעים, כתבו התוספות בע"ז (כז ע"ב ד"ה יכול אפילו): אם רצה להחמיר על עצמו בשאר המצוות (חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים) ליהרג ולא לעבור - רשאי. והראיה מירושלמי (שביעית פרק ד הלכה ב, סנהדרין פרק ג הלכה ה): רבי אבא בר זמינא היה אצל עובד כוכבים ברומי. אמר לו: אכול נבילה ואם לא אהרוג אותך. אמר לו: אם תרצה להורגני הרוג מכיון שאיני אוכל בשר נבילה. אמר לו הגוי: מי הודיע לך הדבר, שהרי אני לא באתי אלא לנסות אותך ואם היית אוכל אז הייתי הורגך, שאם אתה יהודי צריך להתנהג כיהודי ואם ארמי ארמי, ע"כ ירושלמי. אומר התוספות מכאן ראיה שאפשר להחמיר ליהרג ולא לעבור בשאר מצוות דמסתמא המקרה בירושלמי היה בצנעא. עכ"ד התוספות.

לעומת זאת, הרמב"ם חולק על התוספות וסובר, שאסור ליהודי להחמיר על עצמו וליהרג במקום שאפשר לעבור. וכך כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, א): "כל ישראל מצווים על קידוש ה', שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב). כיצד? כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה או יהרגנו - יעבור ואל יהרג, שנאמר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא יח, ה), 'וחי בהם' - ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". ובהלכה ב' כתב הרמב"ם:"במה דברים אמורים? בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. שעליהם יהרג ואל יעבור. ובהלכה ד' כתב הרמב"ם: כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".

אלה שצריך להסביר את הק"ו שחנניה מישאל ועזריה למדו מהצפרדעים, שהרי לפי דרכו של הרמב"ם אי אפשר לומר את תירוצי התוספות על חנניה מישאל ועזריה שהיו צריכים ללמוד קל וחומר מצפרדעים על מנת למסור נפשם, או בגלל שזה לא היה עבודה זרה אלא אנדרטה לפי ר"ת, או שיכלו לברוח ולא ברחו לפי ר"י. כי הרמב"ם כתב למעלה במקום שנאמר יעבור ואל יהרג ונהרג הרי זה מתחייב בנפשו, וכמו כן כתב (הלכות יסודי התורה ה, ד): "אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו". אם כן לשיטת הרמב"ם חוזרת השאלה: מדוע היו צריכים ללמוד קל וחומר מצפרדעים על מנת למסור נפשם?

מובא במדרש (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז):

על דעת רבנן עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר, על דעת ר' שמעון בן יוחאי לא עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר, על דעת רבנן עבדו ישראל עבודת כוכבים כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש עשרים ושלשה מכל אומה ואומה, ועשרים ושלשה מכל ישראל, על דעת ר' שמעון לא עבדו ישראל עבודת כוכבים הא כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים, הלכו להם אצל דניאל, אמרו לו: רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה ולנו הפריש מכל ישראל, מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא? וכו'.

מדברי המדרש אנו רואים, שהמעשה היה שנבוכדנצר בחר מכל אומה ואומה מספר אנשים שישתחוו לצלם, ומעם ישראל נבחרו חנניה מישאל ועזריה. עוד רואים מהמדרש, שהם יכולו ללכת ולשאול את דניאל ולא חיובו מיד להשתחוות, ואם כן הרי יכולו לברחו, אלה שישנה בעיה שיקח המלך יהודים אחרים במקומם ויוצא מזה, שעל ידי בריחתם הם ייצרו מצב שבגגלל בריחתם הם יכניסו יהודים אחרים למצב של יהרג ואל יעבור בגלל עבודה זרה. לכן יתכן, אף שאין איסור מפורש בהלכה לברוח במקרה כזה, אבל בגלל שהם יגרמו לאחרים להכנס למצב הזה, אמרו לעצמם: מוטב שאנחנו נעמוד במבחן למרות שאנו יכולים לברוח, מאשר להכניס אחרים במקומנו. ודבר זה למדו בקל וחומר מהצפרדעים, שלמרות שלא היו חייבים כלל במצות קידוש ה', אף על פי כן השליכו עצמם לתוך התנורים.

ועל פי זה ניתן להסביר את הרמב"ם מדוע לא ברחו, שהרי במקום שיכול לברוח ולא בורח ומוסר עצמו הרי זה מתחייב בנפשו, והסבר הוא משום שאם היו בורחים היו מסכנים אחרים במקומם.

ולסיום, אנסה להסביר את הקשר שמופיע במדרש בין תמר אשת יהודה שהייתה אמורה להישרף ולבסוף לא נשרפה, לבין חנניה מישעל ועזריה.

מופיע במדרש שיר השירים (עפ"י כת"י גניזה ורטהימר):

 "אמרתי אעלה בתמר,, בשעה שגלו ישראל אמרו להם אומות העולם, מעכשו אין בו כח, אמר הקדוש ברוך אני אמרתי אעלה בתמר, אני מודיע את גבורתי ביד בניה של תמר ושמי יתעלה על ידכם. "אוחזה בסנסניו", אחזיק בענפים היפים. "ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן", והעמדתי אשכולות שבהם אלו חנניה מישאל ועזריה. "וריח אפך כתפוחים", כשיצאו מכבשן האש היה הולך ריחן כריח התפוחים.

המדרש מתאר קשר בין תמר לשלשה מבניה, ונשאלת השאלה, מה הקשר?

והנה, מובא בגמרא (סוטה י ע"ב, ברכות מג ע"ב, בבא מציעא נט ע"א):

"והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה", ותימא ליה מימר! אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מתמר.

וכתב המאירי (ברכות מג ע"ב): "ודרך צחות אמרו, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש וכו'. מנלן? מתמר", עכ"ל. ואכן הגמרא כתבה לשון 'נוח', ולא כתבה לשון 'שחייב אדם להפיל עצמו'. ומצינו לשון זה בגמרא (ברכות יז ע"א): כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ובגמרא (עירובין יג ע"ב): נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ובגמרא (קידושין מ ע"א): נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. ובכל המקומות מדובר במידת חסידות. והסברה לחלק בין שפיכות דמים להלבנת פני חברו ברבים מובאת בספר מנחת אשר (לג"ר אשר וייס לספר בראשית סימן נג): שאלו את הגאון רבי יהושע ליב דיסקין, אם יש דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים, וענה שלא יתכן דבר כזה. שהרי כל הסברא שיהרג ואל יעבור היא: "מאי חזית דדמי דידך סמיק טפי דלמא דמי דידיה סומק טפי", והרי אותו אדם שמלבינים את פניו יישאר בחיים, מה שאין כן זה שיהרג, ומעשה תמר הוא רק לפנים משורת הדין.

א"כ תמר לא הייתה מחויבת למסור עצמה אלה נהגה מלפנים משורת הדין, אותו דבר מצינו אצל בניה שלמרות שעל פי דין יכלו לברוח, והכן לפי התוספות דניאל ברח, והם לא ברחו כדי שלא יצטרכו אחרים לעמוד בניסיון במקומם ונהגו מלפנים משורת הדין, כמו אמם תמר שבחרה להיהרג ולא לבייש את יהודה.

(פורסם בזמורות 138 - חשון תשע"ו)