בשבוע שעבר כתבנו, על-פי דברי הרב קוק בהקדמה ל'שבת הארץ', שמצוות השמיטה קשורה לתפקיד של עם ישראל בהיסטוריה – לבנות חברת מופת בארץ ישראל שתהווה אור ודוגמה לכל באי עולם. "עם זו יצרתי לי - תהילתי יספרו".

כדי למלא תפקיד זה צריך שני תנאים. צריך להיות בארץ ישראל כי היא המקום בו עמ"י יכול להגשים את ייעודו, לבנות את עצמו בצורה יציבה ומשם לצאת להפצת אמונה בכל העולם, וצריך גם את עם ישראל שילך בדרך התורה ויהיה מודע לסיבת קיומו בעולם. נמצא שבחזון ה'אור לגויים' ישנם שני מרכיבים – הארץ והאדם.

ואולי מכאן נובעת מחלוקתם של מרן הבית יוסף והמבי"ט (שו"ת אבקת רוכל סימן כג והלאה), בה תלויה השאלה של היתר המכירה. המבי"ט סובר שיש בארץ קדושה עצמית ללא תלות בפעולת האדם. אך הב"י סובר שפירות שגדלו בקרקע של גוי, למרות שהם בא"י, אין עליהם קדושת שביעית, מכיוון שהארץ לא מספיקה מבלי האדם. הקדושה אינה עצמית בארץ, אלא נובעת מכך שהאדם בונה בארץ הזו את חברת המופת אותה הקב"ה רוצה שהוא יבנה. לכן סובר הב"י שאם הגוי הוא הבעלים, אין על הארץ קדושת שביעית[1].

גם בשמיטת כספים יש לדון האם התורה הפקיעה את החיוב הממוני, כי היא רצתה לחנך שבשנה הזו לא מתעסקים בחומריות אלא ברוחניות, או שמא התורה לא מתעסקת בכסף אלא באדם, עליו היא אסרה לגבות את חובו. כלומר, אם נלך לפי הקו של המבי"ט אז שמיטת הכספים היא על החפץ, על הממון, כמו ששמיטת קרקעות היא על החפץ, על הקרקע. אך לפי הקו של הב"י, כיוון שהחומר הוא רק מצע לפעולותיו של האדם לכן עיקר המצווה היא על האדם שלא יגבה את חובו. זו בעצם חקירתו של הגר"ח מבריסק, מה הפשט בשמיטת כספים - האם החוב התבטל או שלמלווה אסור לגבות (ונפק"מ - שאם החוב נשאר, אין איסור לגבות לפי צד א'). כלומר האם זה דין בחפצא או בגברא, בדומה למחלוקת הב"י והמבי"ט. וכעין זה גם חקר ר' שמואל רוזובסקי בחידושיו לריש מכות האם שמיטת כספים זה איסור או ממון, ועיין יביע אומר (ח"ה חו"מ סימן ג) שנשאל על מי שנזכר לעשות פרוזבול רק בבין השמשות, והביא מה שכתב הב"י בסימן ס"ז ס"י: "...ונ"ל דה"ט משום דשמיטה איסורא היא, ומקילין שלא תנהוג לשמט מספק כיון שבזה"ז אינה אלא מדרבנן, וכיון דבעיקר הדין לא אתי למבעי אי מפקינן ממונא מהאי גברא אלא לענין אסורא אי נהגא שביעית בכה"ג או לא משום הכי נקטינן לקולא". וכתב היבי"א: "וה"נ להא דמיא, וכל שמסר דבריו אפי' בבין השמשות כיון דספקא דרבנן לקולא, תלינן דאכתי יממא הוי, ומהני לגבות חובותיו. וכן אם הלוה לו בבין השמשות תלינן דלילה הוא ואינו משמט דסד"ר לקולא".

ולפי דרכנו אפ"ל, שהב"י לשיטתו שכיוון שמטרת השמיטה להבהיר לעמ"י שתפקידו הוא לבנות בא"י ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לכן אין די בארץ, בחפץ, אלא צריך את מימד האדם. לכן קרקע בא"י שהיא בבעלות גוי אין בה קדושה. לכן שורש דין שמיטת כספים הוא איסור, על הגברא, ולא ממון, על החפצא.

ועיין עוד במשנת יעב"ץ (יו"ד סימן כח), שהביא מחלוקת בין רש"י לתוס' האם תוספת שביעית היא בעצם השמיטה או רק באיסורים מסוימים. ניתן אמנם להבין את מחלוקתם לפי החקירה הכללית בכל תוספת האם היא תוספת זה רק על הגברא או שהיא הופכת את הזמן לאחר, אך ניתן אולי גם לומר שגם הסוברים בעלמא שתוספת זה בחפצא יסכימו שכיון שמטרת השמיטה היא לחנך את האדם להתקדם אל עבר משימתו לכן עיקר הדין הוא בגברא.

השתא דאתינן להכי, שהשמיטה מקדמת אל עבר חזונו הסופי של עם ישראל, יוצא שאין מחלוקת מהותית בין הסוברים ששמיטה בזמן הזה דאו' לבין הסוברים דרבנן. טעמם של הסוברים שלולי שהשבטים יושבים מיוחסים בנחלתם אין שמיטה מה"ת הוא, שכדי להגשים את מצוות השמיטה במלואה צריך שעמ"י יהיה בנוי בארצו כפי שהיה בעבר. צריך שעמ"י יהיה מסודר איש תחת גפנו, כי זהו תנאי הכרחי לפני יציאה החוצה להשפיע על העולם. "הן עם לבדד ישכון" ורק אח"כ "ונהרו אליו כל הגויים".

הכסף משנה, הסובר ששמיטה בזה"ז מה"ת, גם מסכים לכך עקרונית. לכן הוא סובר ששמיטה היא לא רק דין בחפצא אלא גם בגברא (לכן הוא סובר בספרו אבקת רוכל שגם קרקע בא"י אם היא בבעלות הגוי אין בה קדושה, ולכן הוא סובר בספרו בית יוסף ששמיטת כספים היא איסור ולא ממון, דבר התלוי בחקירתם של הגר"ח ותלמיד תלמידו הגר"ש רוזובסקי). אלא שהכס"מ סובר שאמנם שמיטה מקדמת אל עבר הייעוד אך המטרה הסופית היא היובל, ולכן רק לשם היובל צריך שכל עמ"י יהיה מסודר בנחלתו, איש לשבטו, ובשמיטה די ברוב יושביה.

אם כך, הטעם שכאשר יהיו 'רוב יושביה עליה' תחזור השמיטה להיות מה"ת לחלק מהשיטות הוא שאז עמ"י יהיה מוכשר לקראת ייעודו. כולם מכונסים כאן ומזומנים לבצע את המשימה ההיסטורית שהטיל הקב"ה על עמ"י.

משכך, יש מקום לדון שאם רוב עמ"י אינו מקיים, עדיין, תורה ומצוות, כופר בייעודו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, נשמט הרעיון של השמיטה. השמיטה מטרתה, כפי שביאר הרב קוק, לבצע את ייעודו של עמ"י, ומי שלא חלק מייעוד זה, הוא לא יכול לקדם אותנו אל עבר הקיום המלא של השמיטה, שהיא מן התורה רק כאשר עמ"י מגיע לשלב הסופי בו הוא מוכן לקראת משימתו[2].