אנו נמצאים בפתחו של חודש תמוז. בחודש זה אנו מתחילים את תקופת "בין המצרים", ימים בהם אנו אבלים על חורבן בתי המקדש. כידוע, בית המקדש הראשון נחרב בגלל ג' עבירות החמורות ובית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. אומרים חז"ל שחמורה שנאת חינם אפילו יותר מג' עבירות, והראיה, שגלות בית ראשון נגמרה אחרי שבעים שנה ואילו גלות בית שני נמשכה כמעת אלפיים שנה ועד היום עדיין אין בית מקדש (שיבנה במהרה).

מה יש בשנאת חינם בפרט, וביחסי אדם לחברו בכלל, שהם כ"כ חמורים? ננסה לעמוד במאמר זה על מקצת עומק דברי חז"ל ביחס לכבוד הבריות ובכל הנוגע לקשרים בין אנשים.

מסופר על מורה שהבחין שבכיתתו מרבים התלמידים להעליב ולהקניט אחד את השני. כדי למגר את התופעה צייר המורה קו לאורך הלוח ושאל את התלמידים איך אפשר להקטין את הקו מבלי לגעת בו או למחוק ממנו כלום? אחרי כמה דקות של חשיבה מתח המורה מתחת לקו קו נוסף אך ארוך יותר. אמר להם המורה: בשביל "להקטין" בן אדם אין צריך להעליבו או לפגוע בו, אלא מספיק להגדיל את עצמך.

בסיפור זה יש מוסר השכל גדול: אדם שמקניט את חברו על מנת "להקטינו" בעצם מצהיר על עצמו בריש גלי שהוא קטן בעצמו. חז"ל ביטאו זאת באמירה: "כל הפוסל במומו פוסל". ההצבעה על פגמי הזולת מעידה לא פחות על הפגמים שבנו. דבר זה נכון לא רק כאשר אדם משמיץ את חברו בלי סיבה אלא אפילו כשנדמה לנו שהאדם מולנו באמת מתנהג שלא כשורה. לדוגמא, אדם מצהיר על חברו שהוא רק נראה תמים וישר אך באמת הוא גנב ומשחת מכל מיני סיבות ונימוקים. לכאורה יש לשאול על כך- אם הוא כזה מתוחכם שמתנהג בערמומיות כזו איך זה ש"עלית עליו"? כנראה שגם בך במידה מסוימת (ואפילו במידה קטנה) נמצאים אותם פגמים. על כך כותב רבי יצחק מוולוז'ין: "מי שהוא זך לבב לא יבחין כלל בעורמת הבריות וחטאיהם, אך מי שהוא בעצמו מערים על אחרים ומלוכלך בחטאים הוא שם לב מיד לחברו שעושה כמעשהו. הכרת פשעי חברו היא כמו מראה מלוטשת שמראה לאדם צורה כצורתו, נקי או מפוחם..."

לפעמים חסרונותיהם של הזולת כ"כ מכעיסים אותנו, כי הם מזכירים לנו חסרונות שקיימים בנו שאנחנו מנסים מאוד להתגבר עליהם. ילחצו על אדם בכל מקום בגופו ולא יכאב לו עד שילחצו לו על פצעו... אולי אנחנו כועסים בגלל שמישהו אחר מרשה לעצמו להתנהג באופן שאיננו מרשים לעצמנו (אך היינו רוצים בסתר ליבנו).

חשוב לציין, שאין הכוונה להיות תמימים ולחשוב שכולם סביבנו נקיים ולהטיל על עצמנו את כל האשמה, וודאי שזאת לא הכוונה. זה נכון שיש חסרונות בזולת ופעמים שאנשים מתנהגים אלינו לא כשורה. השאלה מה עושים עם זה?

מכל האמור לעיל אנו לומדים שחז"ל מדריכים אותנו שמפגש עם פגמי הזולת אמור לשמש לנו כראי בשביל לבדוק את עצמנו ולתקן את עצמנו (במיוחד אחרי שהבנו שפגמי הזולת מצביעים במידה כזאת או אחרת על הפגמים שמסתתרים בנו). הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות (שמונה פרקים לרמב"ם) בפרק חמישי כותב שהאדם צריך לתעל כל כוחות נפשו למען מטרה של ידיעת ה'. בין היתר כותב הרמב"ם שגם לדיבור צריך שיהיה מטרה. או בשביל לשבח דברים טובים או אנשים טובים. אם הם דברי גנאי אז רק בשביל להוכיח אדם על מעשיו או להרחיק אנשים אחרים מאותו רע. סתם דיבור בגנות ללא תועלת אין לו שום מטרה והרי הוא מיותר. קרה ואדם פגע בנו, התנהג כלפינו או כלפי אחרים שלא כהוגן, אם ניתן להוכיחו מה טוב, אך ברוב רובם של המקרים אין ביכולתנו להוכיח אנשים שמתנהגים שלא כשורה^[1]. לכן אין טעם סתם להוציא לעז ולפרסם את גנותו, שהרי אין בכך כל תועלת, אלא אדרבה רק מעיד על קטנותנו. במקום זאת חז"ל מלמדים אותנו שיש להשתמש ברע שנעשה לנו על מנת להוסיף בנו אור. פעם שמעתי משפט שאומר: צריך להגיד תודה לכל האנשים הטובים בחיי על שלימדו אותי איך להתנהג, אבל יותר מזה צריך להגיד תודה לאנשים הרעים בחיי שלימדו אותי איך לא להתנהג! תיקון אישי שלנו יקרין החוצה ויעורר גם את הזולת להשתנות. כמו כן אם אדם מבין שפגמי הזולת שהוא רואה הם השתקפות שלו עצמו ממילא צורת ההסתכלות שלו על סובביו תהיה שונה. כל אדם היה רוצה שגם כאשר הוא איננו נוהג כשורה ימשיכו להתייחס איליו כאל אדם שהוא טוב מעיקרו והרע שבו טפל לאישיותו. אם הרע שבסובבינו הוא שיקוף שלנו עצמנו, לא מגיע לאחרים שגם עליהם נסתכל באותו אופן שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו?

חשוב לציין, שהדברים אמורים בראש ובראשונה לי עצמי. אולי זה מדבר גם לעוד אנשים... יהי רצון שה' ייתן בנו עיניים טובות וטהורות. שייתן בנו אומץ וכוח לראות במומים שאנו מוצאים אצל אחרים הזדמנות להטיב את עצמנו. שייתן לנו כוח להוסיף אור בעצמנו ובכך להיות מקור לשינוי והתחדשות גם לאחרים.

לסיום, הייתי רוצה להוסיף חוות דעת אישית: בתור חיילים יוצא לכם להיות במגע יום-יומי עם סביבה חילונית. הרבה מדברים וחושבים, איך מקדשים שם שמיים בצבא? לענ"ד, שמירה על המצוות בקפדנות, הגם שהיא חשובה לאין-ערוך, לא תמיד משיגה את המטרה^[2]. חייל חילוני שלצערנו הרבה פעמים אין לתורה ולמצוות קשר או נגיעה לחייו, לרוב לא יתרשם ממסירות נפש על תפילה או לימוד. מבחינתו אתם סתם ממלמלים מילים חסרי תועלת... אולם, אם חבורה שלמה של בני ישיבה מתייחסת זה לזה בכבוד גם לאור הקשיים והלחצים הרבים שמצויים בצבא יכולה להיות לכך השפעה רבה על הסובבים אותנו. כבוד הזולת הוא דבר השווה לכל נפש, אנשים טובים רואים מרחוק!

בעז"ה, שנזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו בקרוב. אתם חיילים יקרים עשו חייל, עלו והצליחו ותחזרו בשלום.  

(פורסם בזמורות 135 - תמוז תשע"ה)