מובא בתלמוד הירושלמי במסכת נדרים (פ"ט ה"ד): "'ואהבת לרעך כמוך' - רבי עקיבא אומר, זהו כלל גדול בתורה". כולנו שמענו מאמר זה של רבי עקיבא עוד מינקות. רבי עקיבא מדגיש לנו כאן את החשיבות של עזרה לחבר וחיזוקו עד ברמה של אהבת עצמך ממש.

אדם צריך לשער לפני כל פעולה כלפי הזולת איך היה מעוניין שיקרה לו וכך צריך לנהוג כלפי חברו.

וכן בספר המצוות לרמב"ם נתבארה מצווה זו:

והמצוה הר"ו היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו או ירצה אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו.

כך גם נפסק להלכה בהלכות דעות: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא."

אם כן, ראינו מעט מהי חשיבותה של מצווה זאת.

אך דא עקא, שדבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מה שמסופר במסכת יבמות (סב ע"ב):

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום וכו'.

איך דבר זה ייתכן, שדווקא תלמידים, שרבם, הלוא הוא רבי עקיבא, קבע את החשיבות שבמצוות "ואהבת לרעך כמוך" לא קיימו דבר זה בשלמות ואף נענשו על כך?

הרמח"ל פותח את ספרו מסילת ישרים בפסקה המפורסמת:

אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.

אדם לוקח בהתחלה את הדברים ללבו ומבין את חשיבותם, אבל עקב שגרת החיים הוא מתחיל לשכוח. אופפים אותו  טרדות - פרנסה, משפחה, צבא וכדומה – אשר משכיחים ממנו את העיקר.

ניתן להסביר שתלמידי רבי עקיבא, שכמובן היו תלמידי חכמים גדולים וכשרבם אמר להם מימרא זאת של "ואהבת לרעך כמוך" לקחו זאת לתשומת לבם, ואף התפלאו שר"ע מלמד אותם דבר כה פשוט, ואמרו לעצמם: אין ספק שננהג כך בצורה שלמה כדבעי. אך מחלת השגרה עשתה את שלה, ואט-אט רושם הדברים נחלש בקרבם כאשר למדו דברי תורה חדשים רבים, ובכלל, כתוצאה מעניינים שונים שהחיים מזמנים.

וכמו שאמר פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".

על האדם לחרות על ליבו את הדברים ולחזור עליהם כמאמר הרמח"ל לעיל.

חשיבות מצוות החסד כלפי הזולת מודגשת רבות, ובין היתר מסכם זאת יפה ה"חפץ חיים" בספרו אהבת חסד. על הפסוק: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ וכו'", וביארו אותו המפרשים ש"צלם אלוקים" שבאדם הוא במידות שנוהג בהן, וז"ל החפץ חיים: "והיינו שנתן בכח נפשו שיתדמה במידותיו לה' יתברך שהוא רק להיטיב ולהתחסד לזולתו. וכדכתיב בקרא "טוב ה' לכל וגו'" ונאמר "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" וקיום כל העולם תלוי בזה. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלוקים והמונע עצמו ממידת חסד ואומר בליבו מה לי להיטיב לזולתי מרחיק את עצמו מן ה' יתברך מן כל וכל."

אם כן, צריך בין היתר, לשים לעצמו עניין זה לנגדו תמיד.

קראנו לא מזמן בפרשת אמור: "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'", וביאר הכלי יקר: "סימן ליום מתן תורה כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאילו היום קיבלה מהר סיני וכו'... ועל כן אמרו חז"ל (ספרי ואתחנן ו, ו) שיהיו דברי תורה בעיניך כחדשים".

חיילים יקרים! החדשים ייחשפו והוותיקים מן הסתם נחשפו כבר לתופעה של "השגרה השוחקת".

כשאדם אך מתגייס לצבא רושם הישיבה פועם בקרבו אך עם הזמן הוא נחלש קצת. המשימה הגדולה היא לשמר את הרושם שנוצר משהותנו בישיבה בקרבנו גם בעבור הימים.

חשוב לחזור ולשנן את הדברים והכלים שנרכשו בישיבה, ולא רק שלא לאבדם אלא אף לשכללם ולרומם למעלות גבוהות יותר!

תופעת השחיקה מצויה מאד בפרק המבצעי של השירות. כאשר יש ריבוי של משימות ועומס לא מועט על האדם והוא נכנס לשגרה מסוימת בלי הרבה זמן לחשוב "כלפי לייא?" לאן אני צועד?

אדגיש בעיקר לשריונרים החדשים. ישנה עבודה רבה על הטנקים, וכשהחייל מסיים איזו משימה ומזדמן לו איזה זמן מנוחה קצר, הנטייה הטבעית תהיה, עקב השגרה המעייפת שכוללת בתוכה לא הרבה שעות שינה, מסדרי כוננות ארוכים וכדומה, לקפוץ על המציאה וללכת לנוח.

ניסיון גדול. יש עליך לזכור שיש עוד צוותים שנמצאים מימינך ומשמאלך, שגם הם זקוקים לעזרתך.

ובכלל, חשוב מאוד צריך להיזהר מהשחיקה הדתית בצבא, וכשיש זמן פנוי לנצלו גם ללימוד תורה ולחזרה על הדברים שנלמדו בישיבה.

זאת לא משימה פשוטה כלל, עקב פיתויים גדולים שיכולים לבוא מצד חברך לפלוגה וכדומה.

זכור לי מקרה מהמסלול שלי בשריון, שסמל המחלקה אמר לנו שנלך להתפלל מנחה. כולנו, כל המחלקה, התחלנו להתפלל, ולאחר שסיימנו שמנו לב ש... כלל לא הגיע זמן התפילה, וצריכים אנו להתפלל שוב!

דבר זה ייתכן וקרה לנו, מחלקה שלמה, עקב התרגלותנו לשגרת ציות הפקודות מהדרגים הגבוהים יותר.

חשוב לזכור, שגם אם עובדים קשה יותר וגם 'נטחנים' בשמירה לפעמים חשוב לא לוותר על הייחוד בהיותנו בני תורה ולא להיסחף לתגובה הטבעית של רבים לכעס.

יהי רצון, שיהיה לכם שירות משמעותי עם הרבה חסד שתיבנו ממנו ותצאו ממנו מחוזקים וגדולים יותר משנכנסתם. שתיכנס בכם ותחדור בכם מידת החסד לעילא ולעילא.

כמובן, צריך גם ליהנות ולנצל את הזמן, כי חוויה כזאת עוד לא תחזור בחיים.

אז חיילים יקרים, תרימו ראש, ובעיקר לשריונרים, שמרו על אחוות שריונאים. ותשתדלו לא להפקיר נשק (ע"ע אביחי יעקבי) כי אמא מחכה לכם בבית.

(פורסם בזמורות 133 - אייר תשע"ה)