על ידי שליח

הפרשנים דנו באריכות בפרטי חטא מי המריבה ומשמעותו. ננסה היום להתבונן ולקרב את הדברים קצת לליבנו.

הפרשייה של חטא מי המריבה בפרשת חוקת דומה מאוד לפרשת המים במסה ומריבה, שארעה מיד לאחר צאת בני ישראל ממצרים (שמות יז). מעבר לנקודות דמיון בפרשה עצמה, נדמה ששני המאורעות הובילו לתוצאות קשות. לאחר חטא מי המריבה נתבשרו משה ואהרון שלא ייכנסו לארץ, ומיד לאחר תלונת בני ישראל במסה ומריבה, באים עמלק ונלחמים בכם, וכבר ביארו חז"ל שהדברים קשורים אחד לשני (רש"י שם: "תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים " היש ה' בקרבנו אם אין", חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני").

המדרש בשמות רבה, מקשר בין הכנסת האורחים של אברהם אבינו לבין נתינת המים:

"מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו במדבר, הוא אמר (שם בראשית יח) יוקח נא מעט מים ע"י שליח והקב"ה נתן מים ע"י שליח, מנין שנא' (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור" (שמות רבה (וילנא) פרשה כה).

ועניין זה מופיע גם במדרש בראשית רבה (פרק יח):

"יוקח נא מעט מים. [על ידי שליח אף] הקב"ה נתן להם מים על ידי שליח, שנאמר והכית בצור וגו' (שמות יז ו) לחם שנתן על ידי עצמו, אף הקב"ה נתן ע"י עצמו, שנאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם וגו' (שם טז ח):"

נראה שהמדרש מבקר את אברהם על כל שלא הגיש את המים בעצמו לאורחים, ודבר זה גרם לחיסרון בנתינת המים לבני ישראל במדבר. המים לא ניתנו ישירות ע"י הקב"ה, אלא ע"י משה ומטהו.

כפי שהזכרנו, הפורעניות שנגררו לאחר פרשיות המים, היו קשות, ונראה שיש קשר מסוים בין הצורך בשליח לבין הפורענות.

אך צריך באמת להבין, מהו ההבדל הגדול בין נתינת מים ישירות ע"י הקב"ה לבין נתינה ע"י שליח. הלא הדבר ידוע שכמה שבן אדם יכה בסלע, לא יועיל הדבר כלום ללא רצונו של הקב"ה, וגם באופן זה כולם יודעים שהמים מתנת אלוקים.

השוואה בין "פרשיות המים"

ננסה כעת לעמוד על ההבדל בין הפרשיות. בפרשתנו נאמר (במדבר פרק כ', פסוקים ב'- יג'):

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': ... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:... וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:"

ובספר שמות (פרק יז, פסוקים א-ט):

"ןַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'... וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה'לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:"

נציין כמה הבדלים:

בפרשתנו הקב"ה מצווה את מזה לקחת מזקני ישראל, ובפרשת בשלח לא, בפרשתנו עניין המטה הוא מרכזי בדברי הקב"ה, תחילה הוא מצווה לקחת את המטה, ואילו בפרשת בשלח המטה הוא הדבר האחרון ברשימה של דברים שיקח משה. בפרשתנו הקב"ה אינו מצטווה לקחת זקנים ואילו בפרשת בשלח הוא מצווה בכך.

יש עוד כמה הבדלים קטנים (בין בתלונת בני ישראל ובין בדו- שיח של הקב"ה ומשה), אך ההבדל המשמעותי הוא שבפרשתנו אין ציווי מפורש על הכאת הסלע (וזה מעלה שאילה, מדוע הקב"ה מדגיש את לקיחת המטה? לשם מה?), וכמובן, שבפשרתנו משה ואהרון נענשים על מעשיהם.

חסרון באמונה

תוכחתו של הקב"ה למשה ואהרון "יען לא האמנתי בי להקדישני" צריכה ביאור. יש פירושים רבים לחטא של משה ואהרון, אך אף אחד אינו מצביע על חסרון באמונה של משה ואהרון. בין אם נאמר שמשה חטא בכעס, ובין אם נאמר שחטא בכך שהכה ולא דיבר, אין זה מעיד על חסרון באמונה של משה.

חז"ל פתחו לנו פתח להבנת הדברים, בפרשיית השליו. שם משה אומר לקב"ה במדבר פרק יא, כא-כב):

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים:הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

וברש"י שם פירש (ע"פ דברי רבי עקיבא) שמשה באמת הטיל ספק ביכולתו של הקב"ה, ולפי זה קשה, הלא לכאורה כאן חטאו של משה הוא חמור אפילו יותר מהחטא במי מריבה (לכל הפירושים).

ותירץ רש"י ע"פ חז"ל, שחטאו של משה היה בסתר, בינו ובין הקב"ה, ואילו חטאו בפרשת מי המריבה היה בגלוי.

נראה מדברי חז"ל שעיקר חטאו של משה, הייתה באי האמונה כפי שהיה בשליו, אלא שכאן הפגין את הדבר בציבור.

ננסה כעת לברר את עניין חסרון האמונה.

בפרשת וירא (פרק טו'), הקב"ה מוציא את אברהם החוצה ואומר לו (פסוק ה') :

"...הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:"

ומוסיפה התורה בפסוק הבא (ו'):

"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה "

וביאר רש"י שהקב"ה החשיב את אמונתו של אברהם לדברי הקב"ה כצדקה. ויש לתמוה, הלא הקב"ה מדבר אל אברהם ישירות ומבטיחו, ומדוע שלא יאמין?! הרי מדובר כאן באברהם, שעזב את כל עברו מאחריו בגיל שבעים וחמש והלך ע"פ אמונתו ובירור שכלו , נתקל בדרכים קשות והתנסה בנסיונות ודבק באמונתו, ודאי שהוא יאמין לקב"ה בדברו אליו!

בפרשת דברים, משה מתאר את חטא המרגלים (א', כז'-לב'):

"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם: וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:

וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם"

משה מאשים את העם בחוסר אמונה. לכאורה טענתו אינה מובנת כל צרכה, שהרי עם ישראל בהחלט האמינו בקב"ה, אך הם טענו שהקב"ה כבר מאס בהם ואינו רוצה בטובתם: "בשנאת ד' אותנו הוציאנו מארץ מצרים"- כלומר, הקב"ה מעניש אותנו על מעשינו. האם זאת חוסר אמונה?

דרגות באמונה

אנו רגילים לחשוב שניתן לחלק את האנשים לשני קבוצות: מאמינים ולא מאמינים. אך המחשבה הזאת היא שגויה מעיקרה, מכיוון שראשית כל לא ניתן לעשות גבול ברור בין הקבוצות, ומעבר לכך יש דרגות רבות באמונה. רמת האמונה השונה של אנשים מתבטאת במעשיהם.

מהו המשמעות של דרגות באמונה?

ניתן דוגמא על מנת להמחיש את הדברים: אדם מחליט שהוא מפסיק לעשן לאחר תקופה ארוכה, אך לאחר כמה ימים הוא מוותר לעצמו. הוא קיבל את ההחלטה מחשש לבריאותו, אך הוא לא התמיד בדבר. למה? משום שהוא אינו רואה את הנזק שנגרם לו ע"י הסיגריות באופן מוחשי. אילו היה רואה לנגד עיניו את עצמו בעוד שלושים שנה שוכב בבית חולים ומתייסר מסרטן הריאות, הוא ודאי היה מפסיק לעשן מיד, אך כעת הוא לא רואה זאת.

אם נאמר שלפלוני יש אמונה חזקה בדבר מסוים, הכוונה היא שהוא לקח רעיון מופשט והצליח להפוך אותו לכמה שיותר מוחשי.

"איזהו חכם? הרואה את נולד" - אדם שמאמין בנולד הוא אינו חכם, דווקא מי שרואה את הדבר לנגד עיניו, באופן מוחש, הוא החכם האמיתי.

ויש דרגות רבות בזה. בין האמונה החלשה לבין האמונה השלמה (הראייה) יש דרגות רבות של בהירות.

כאשר הרמח"ל בדעת תבונות מונה את כל השיטות של האפיקורסות. אחת הקבוצות סוברת שמכיוון שעם ישראל נתון בייסורים כ"כ קשים בגלות, זאת ראייה שהקב"ה עזב אותם.
מדוע זאת אפיקורסות? משום שאפיקורוס זה אדם שמשוכנע כ"כ במה שהוא רואה בעיניו, עד שכאשר יש סתירת בין ראות עיניו לבין אמונתו, הוא נוטש את אמונתו בשביל מראה עיניו, וזה מעיד על כך שאמונתו איננה בהירה כראייתו.

וכך הוא הביאור הוא שאצלנו בפרשת חקת. חטאו של משה הוא כמובן באמות המידה המיוחדת לצדיקים. נראה שהקב"ה דרש ממשה לראות את היכולת של יצירת נס גם בתנאים לא אופטימליים.  אך משה אינו רואה את יכולת הנס בבהירות, הזקנים אינם איתו והשכינה אינה מורגשת לפניו והמטה נראה לו שולי, העם נראה זועף ומורד. אין כאן את תנאי המגרש התואמים לנס כפי שהיו לפניו במסה ומריבה, משה אינו מאמין מספיק על מנת לראות את הנס למול עיניו, הוא אינו רואה את דבר ד' כמציאות מוחלטת, כמו ראות העיניים.

אין כאן הסתפקות ביכולתו של הקב"ה, אלא חוסר ראייה בהירה ומוחלטת של דבר ד', באופן שדבר ד' נראה גלוי יותר אף מדברים מוחשיים, מדרגה מיוחדת שנדרשת ממשה רבינו.