פעם אחת בחוה"מ סוכות, בעת שמחת החג שאל הגר"א זצ"ל מנין שקיים אברהם מצות סוכה? ולא היה מי שישיב לו על זה. ויען ויאמר איתא במדרש "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כ"ד, א) - זו סוכה. ויהיו כמתמיהים, ויאמר: "בכל" ר"ת:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים,

כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא כ"ג, מב-מג).

וצריך להבין את הקשר בין אברהם אבינו לחג הסוכות, ומה עניין ה"בכל" קשור לזה?

מכל שלשת הרגלים נתייחד חג הסוכות כ"זמן שמחתנו". וצריך להבין הרי בכל חג יש מצות שמחה, ומהו המיוחד בחג הסוכות שדוקא הוא "זמן שמחתנו"?

ובנוסף לכך אמרו חז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. הרמב"ם (סוכה ולולב, פ"ח הי"ב) מתאר את השמחה בחג הסוכות: "אע"פ שבכל המועדות מצוה לשמוח בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ). ומוסיף שם הרמב"ם: "ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שרוצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי ישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה" - מה פשר הענין ששמחה זו דוקא ע"י גדולי ישראל?

אם נתבונן בכל חג וחג הוא קשור למאורע היסטורי שאירע לעם ישראל חג הפסח - יציאת מצרים. חג השבועות - מתן תורה. אך מהו ענינו של חג הסוכות?

"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בחג זה עם ישראל היו תחת "ענני הכבוד" של הקב"ה, היינו מחוברים עם הקב"ה, תחת שליטה אלוקית גמורה והשתחררנו ממערכת השמש,  המורה על השליטה הטבעית - זהו יסודו של החג הזה.

לכן אנו בונים סוכה אשר "צילתה מרובה מחמתה". הצל - מסמל את השליטה הרוחנית מעל הטבע, השמש - מסמלת את הטבע.

וכן אנו עושים את הסוכה מפסולת גורן ויקב - דברים גשמיים, אך הסוכה עצמה היא "צילא דמהימנותא" (זהר, אמור קג.) -  מקור השראת השכינה.

וכן חג הסוכות הוא חג האסיף (ויקרא כ"ג, לט). אמנם, ישנה השמחה הגשמית באיסוף התבואה, אך האדם צריך לקשור את השמחה הזאת עם השמחה הרוחנית בכניסה לסוכה שהיא התחברות עם הקב"ה "בענני הכבוד".

יסוד השמחה היא כאשר אדם מגיע לאיזון בין הגוף לבין הנשמה בין החומר ובין הרוח, ויסוד דבר זה בא לידי ביטוי בחג הסוכות.

לכן אנו קוראים את ספר קהלת בחג.

חז"ל מצאו סתירה בספר קהלת ולכן רצו לגונזו (שבת ל:). מצד אחד נאמר בו "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (ב', ב) ומאידך "וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו" (ג', כב). והשאלה היא האם השמחה היא דבר שלילי או חיובי? התשובה לכך היא, שאם השמחה הגשמית מחוברת עם הענין הרוחני זהו המצב האידיאלי וזוהי השמחה האמיתית.

ולכן מסיים ספר קהלת (י"ב, יג) "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא" וגו'.      "הַכֹּל" - פירושו התחברות לשורש - התחברות להקב"ה, אז כל העולם הזה יש לו משמעות רוחנית.

זו היתה מידתו של אברהם אבינו "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" - שידע  לחבר את כל עניני העולם הזה להקב"ה, כמו שנאמר "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" (בראשית כ"א, לג). וכפי שאמרו חז"ל (סוטה י.) פתח פונדק והיה מאכיל את העוברים ושבים, וכאשר באו לברכו, אמר להם: ברכו את ה' שנתן לכם את האוכל. וזוהי היתה כוונת הגר"א שאברהם אבינו קשור עם מצות סוכה.

וזו כוונת דברי חז"ל: ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה פ"ה, מ"א), כי בשמחה זו היו שואבים רוח הקודש והיה חיבור של השמחה הרוחנית והגשמית יחד.

יהי רצון שנזכה שמתוך "זמן שמחתנו", נזכה לשאוב שמחה לכל השנה כולה, ויזכנו ה' שתהיה שמחה בארצנו ועם ישראל ישב לבטח.

(פורסם ב'מנחת אב', תש"ע)