ראובן קם בבוקר וכדרכו מידי יום נטל ידיו, התפנה לנקביו, ו-צחצח שיניו, ואז נזכר שהיום צום! האם יוכל להיות ש"ץ? האם יוכל לעלות לתורה? האם יוכל לומר "עננו"? ובקיצור – האם הפסיד תעניתו או לאידך גיסא שמא הדבר אפילו מותר?

קי"ל להלכה: "שכח ואכל כזית איבד תעניתו" (1) משמע אם אכל פחות מכזית לא איבד תעניתו ובמ"ב שם הוסיף שאף בכזית היינו דווקא כשאכלו בכדי אכילת פרס אך האוכל מעט מעט אף ביותר מכזית אינה נחשבת איכלה (בדיעבד כמובן) לעניין איבוד התענית. יתרה מכך הביא בפסקי תשובות שיש אומרים שכזית הוא שיעור אכילה למקבל ע"ע תענית יחיד וסתם אכילה בכזית, אך בתענית ציבור נלמד מיוהכ"פ שאיסור אכילה שמתחייבים בו הוא בככותבת הגסה (והוא כשיעור שני שלישי ביצה) ושמא גם עד שיעור זה לא איבד תעניתו ולכן בנדון דידן ודאי שרשאי ראובן להיות ש"ץ ושאר הדברים אלא שנותר לברר האם רשאי אדם לכתח' לשטוף פיו או לצחצח שיניו בצום?

בגמ' (2) שאל אשיאן את ר' אמי: השרוי בתענית האם מותר לטעום מאכל או משקה? ופרש שם ר"ח שטעימה היינו הכנסת האוכל וטעימתו בחיך ואח"כ פליטתו בלא לבולעו כלל. ר' אמי ענה "טועם ואין בכך כלום" (אין בעיה הלכתית בדבר). טעמו מבואר בגמ' שם משום שהמתענה קיבל על עצמו שלא לאכול ולשתות אך לא קיבל על עצמו שלא ליהנות מן המאכל. תוס' מדייק בגמ' שמדובר דווקא בתענית יחיד שקיבל על עצמו אך בתענית ציבור יהיה אסור אפילו בטעימה בעלמא לפי דבריו. הגמ' שם מסיקה שגם טעימה המותרת היא בשיעור רביעית הלוג בלבד (ונחלקו הראשונים האם אסור להכניס לפיו רביעית בב"א או שמא אפילו בכמויות קטנות אסור להגיע לצירוף של רביעית).

בעל תרה"ד נשאל לגבי אדם הרגיל לשטוף פיו במים, וענה שבתענית צבור לא כשר הדבר אך בתענית יחיד מותר אפי' ביותר מרביעית וכאן מקילים יותר מבטעימה שבגמ' משתי סיבות:

א. כאן אין כוונה ליהנות מן הטעם כלל אלא רק לנקות פיו.
ב. כאן מדובר במים בלבד ולכן גם במכניס לפיו יותר מרביעית אין ריבוי הנאה.

לאור האמור לעיל קשה לשון השו"ע (3), שבסע' א' פסק להתיר טעימה עד רביעית בכל הצומות כולל תענית ציבור (ודלא כתוס' הנ"ל) ומיעט רק את ת"ב ויוה"כ.

ובסע' ג' פסק שלא כשר לרחוץ פיו במים בת"צ וכדברי תרה"ד הנ"ל, ולכאו' בטעימה הו"ל להחמיר יותר משטיפת הפה?

אמנם בעל ה"מאמר מרדכי" רצה לומר ששטיפת פה חמורה כי בה יש יותר חשש לבליעת מים, אך הגר"ע יוסף (4) דחהו, דמלשון תרה"ד עצמו מוכח שטעימת תבשיל חמורה משטיפת פיו. ולכן צ"ל כדברי המ"א שהעמיד דברי המחבר בסע' ג' בשוטף פיו ביותר מרביעית מים ולכן נקט לשון חמורה יותר, אך למעשה הדין שווה, ואדרבה יש אפי' קולא בשטיפת פה שאינה אסורה בתענית צבור לגמרי ביותר מרביעית, אלא שלא כשר הדבר.

אמנם דברי הרמ"א בסי' זה קשה להולמן דבסע' א' חלק על המחבר ואסר טעימת תבשיל בכל ת"צ (וכדברי התוס' הנ"ל), ואילו בסע' ג' הביא בשם המרדכי (ומקורו בראבי"ה) שמותר ללעוס עצי קינמון ובשמים בכל התעניות למעט יוה"כ, והעיר המ"ב שדבריו כאן אינם עולים בקנה אחד עם פסיקתו לעיל בסע' א' שאסר כל טעימה, וקדמו המ"א בקושיא זו, והכריע למעשה לאסור לעיסת קינמון כדמשמע בסע' א'.

גם מקור דבריו קשה, והוא מן הגמ' (5) הכוסס פלפלין וזנגבילא ביוה"כ פטור. וכבר דחה הב"י בבדק הבית ואמר שדווקא מינים אלה שאין בהם כל הנאה כלל אלא אדרבה מזיקין ושורפין גרונו לכן שרי משא"כ עצי קינמון.

ולולי דמיסתפינא אמינא דס"ל למרדכי שגם ההנאה של עצי קינמון אינה בטעמו העצמי (וכמו שידוע היום שקינמון בפני עצמו הוא מר) אלא שע"י לעיסתו מתעוררת ליחה בפי האדם ומלחות זו הוא נהנה וזה מותר בצום (6). אמנם בב"י וברמ"א מובאים גם "עצים מתוקים" באותה רשימה, אך במרדכי בתענית לא הוזכר הדבר ושמא הכוונה למתיקות כדכתבנו. וצ"ע.

לגבי משחת שינים יש לדון האם נחשב שנהנה מן הטעם, וא"כ יש להחמיר בדבר או שמא דינו כחומץ שכתב המ"א להתיר שטיפת הפה בו הואיל ואינו ראוי לשתיה ולא נוח לבולעו, ובד"כ מקפידים ונזהרים שלא לבולעו ולכן דינו כמים.

להלכה הכריע המשנה ברורה: אף על פי שלכתחילה לא כשר לשטוף פיו בתענית, אך אם יש לו צער בדבר מותר, ובלבד שיזהר לכוף ראשו כדי שלא יבואו המים לגרונו. בתשעה באב מותר רק במקום צער גדול, וביוה"כ אסור בכל אופן, וכן לגבי השימוש במשחת שינים התירו הפוסקים (7) לפי ההדרגתיות הנ"ל.

________________________________________

(1) שו"ע ס' תקסח.
(2) ברכות יד.
(3) ס' תקסז.
(4) מאמר בהערות על "ילקוט יוסף" "מועדים".
(5) ברכות לו:.
(6) מ"א שם ס"ק ח – מתיר בליעת רוק.
(7) כ"כ בילקו"י וב"פסקי תשובות".