הגמ' ב''ק דף פ''ה.- מביאה ברייתא, תנא דבי ר' ישמעאל –''ורפא ירפא'' (שמות כא', יט') מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. זאת אומרת, למרות שהגמ' בחולין ז':- אומרת: ''אמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה שנאמר- (תהילים לז') ''מה' מצעדי גבר כוננו'', (משלי ב') ואדם מה יבין דרכו, בכל זאת אם אדם חולה או פצוע מגיע לרופא, הרופא לא צריך לומר שזה רצון ה' שתהי' חולה או פצוע אלא מותר לרופא לעזור לחולה ולרפאותו.

אולם הרמב"ן כותב בבחוקותי (כו', יא'): "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא בכללם ולא ביחיד מהם. כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות טו', כו') כי אני ה' רופאיך, וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיה בחלותו ואמר הכתוב (דברי הימים ב' טז', יב')- "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים", ואלו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים. אין האשם רק בעבור שלא דרש השם אבל הדורש השם בנביא לא ידרש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כג', כה'), והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו והוא מאמרם (ברכות ס':) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו. אלו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כוונתם באמרם (בב"ק פה'.) ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו.

בכל זאת כותב הט"ז (יו"ד שלו', א', וטוען שזה שיטת אביי בברכות דף ס') דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה ע"פ הטבע כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבוא רפואתו ע"י נס מן השמים ועכשיו אין שייך לומר דהאי קרא דרפא ירפא קמ"ל מצוה, דאלו האדם זכאי אינו צריך לכך ואדרבה היה צריך דווקא רפואה ע"י שמים, אלא דלפי דרכו של אדם רשות הוא לו, וע"כ הוה האידנא חיוב בדבר ומצוה היא כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכל – הפירוש בכל הנ"ל שלמרות שיש השגחה פרטית וכמו שהבנו מהגמרא חולין מ"מ יש בזה כמה משתנים.

ידוע שבארץ ישראל יש יותר השגחה (עיין דברים י"א, י"ב ורש"י שם וע"ע ברמב"ן ויקרא י"ח, כ"ב- אריכות על זה) אולם גם במקום אחד יש הבדל בין הצדיק לאדם הפשוט.

עיין רש"י סוף פרשת וישב שיוסף נשאר בכלא עוד שנתיים מפני שהשתדל אצל שר המשקים ולא היה לו בטחון בה'. ולכאורה זה צע"ג שיש חובת השתדלות והגמ' פסחים ס"ד:- אומרת שאין סומכין על הנס. מסביר בית הלוי על חומש שאדם רגיל במצבו של יוסף היה חייב להשתדל אצל שר המשקים, אולם יוסף היה כזה צדיק שגם השתדלות כזו היה חוסר בטחון. אדם פשוט יש לו פחות השגחה ולכן צריך יותר השתדלות. צדיק שיש לו יותר השגחה לכן צריך פחות השתדלות, וכשמשתדל יותר מדאי, נחשב לו כחסרון בביטחון בד'. ולכן ליוסף ההשתדלות אצל שר המשקים הייתה עבירה.

כשהיו האנשים יותר צדיקים הייתה יותר השגחה פרטית והליכה לרופא הייתה בגדר השתדלות שלא לצורך ונחשב לעוון וכדברי הרמב"ן, אולם רמת היראת שמים בעולם ירדה (עיין שבת קי"ב:) "אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא, אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים". ולכן עכשיו בזמנינו חייב ללכת לרופא וכדברי הט"ז ביו"ד.

הנצי"ב כותב בהעמק דבר (במדבר ו, יא' / יז', ג') שאסור לבן אדם לחיות למעלה מרמת הרוחניות שלו ומי שנוהג כזו נקרא חוטא בנפשו, ביטוי זה של חוטא בנפשו מופיע פעמים בספר במדבר. פעם ראשונה במאתיים וחמישים איש של עדת קרח שמתו בהקריבם הקטרת ופעם שניה בנזיר שנטמא. אצל עדת קרח כתוב (שם טז', ג') את מחתות החטאים האלה בנפשותם, שמאתיים וחמישים ראשי סנהדראות אלו ידעו מראש שימותו ובכל זאת היו מוכנים (לדברי הנצי"ב) למות כדי שיוכלו לדבק בשכינה ע"י הקרבת הקטרת. בנזיר שנטמא כתוב (ו', י"א) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש שרצה שתשרה עליו רוח הקדש ולכן קיבל נזירות ומזה שנטמא סימן שלא היה ראוי למעלה זו.

לכן אדם בזמנינו שחלה חלילה צריך להכיר מי הוא ובאיזה דור חי וחייב ללכת לרופא. בו זמני צריך להכיר שחלה מפני שכך רצה ה', ורפואתו יבוא רק אם ה' רוצה בזה ולכן צריך לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה ולהתפלל לבורא עולם. עם כל זה חייב להשתדל בדרכי הרפואה ולהתפלל שדרכם ישלח לו ה' רפואה. השו"ע (באו"ח רל', ד') מביא הגמ' ברכות ס':- שהנכנס להקיז דם אומר יהי רצון שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה וכו' (ע"ש) והמ"ב שם ס"ק, ו', מוסיף שה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע"י הבורא ית"ש וכו'.