בתחילת הפרשה מובא האיסור לספור את בני ישראל -  'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם'

וכבר  שאלו רבים מן הפרשנים  מדוע יש איסור בספירת העם ומדוע הספירה מביאה  נגף,  ואם כבר יש בעיה בספירה  כיצד מועילה נתינת מחצית השקל למנוע את הנגף וכך ניסח זאת האברבנאל- 'מה טעם שתהיה המגיפה מצויה אצל המנין, ומה ענין מחצית השקל למונעה, והלא כל העמים בארצותם לגוייהם ימנו את חילם בבואם אל המלחמה ולא יתנו שקלים ולא תבוא בהם מגיפה'—

אנחנו רוצים להציע שתי דרכים לתרץ את השאלות הללו-

מובא ברבינו בחיי כי לרבים כוח מיוחד וכל עוד אדם נכלל בתוך הציבור  הרי שאין  מדקדקים עימו אך כאשר סופרים דבר הרי שמייחדים אותו ומוציאים אותו מהכלל -וממילא כאשר סופרים אנשים הרי זה נותן פתח למידת הדין לשלוט על האדם לעיין במעשיו ולבדוק את מצפוניו  ומי יוכל לצדוק לפני האל-

'וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש (רבינו בחיי (ל, יב)

וכך מסביר הזוהר את תשובת האשה השונמית לאלישע, 'בתוך עמי אנוכי יושבת', מבקשת היא לומר אין אני מעוניינת שתזכיר אותי בפרטיות כי אם כחלק מהציבור מהכלל-

'דההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה וקודשא בריך הוא דאין עלמא וכדין אמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך דא קודשא בריך הוא דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי אלא בתוך עמי(לא רוצה שיזכרו אותי בנפרד), מי שמכניס ראשו לכלל לא משגיחים עליו לדונו לרע  כך אמרה 'בתוך עמי', כך אדם צריך להכניס עצמו לכלל שלא ידונוהו על חובותיו' . (זוהר כרך א  פרשת נח דף סט עמוד ב)  

אז אומנם העמידה בנפרד מן הציבור מסוכנת היא  אך יחד עם זאת האדם צריך לפתח את עצמיותו את ייחודו ואם ייבטל עצמו לכלל לגמרי הרי שיאבד את מעלותיו הייחודיות, נדמה שהפיתרון הוא מצד אחד  לפתח את כשרונותיו האישיים , את ייחודיותו  אך על האדם מוטלת המשימה  לרתום את כוחותיו  למען הכלל. להבין שכל כוחותיו ניתנו לו כדי שישפיע וייטיב לכלל.

וכך הסביר המלבי"ם את סתירת הפ'סוקים שכן פסוק אחד אומר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא' ופסוק אחר אומר 'מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא'

ומסביר המלבי"ם שלכל כוכב יש את המסלול שלו ומצד שני כל כוכב הוא גם חלק ממערכת הכוכבים הכללית , כך היהודי 'הכוכב' צריך לזכור לפתח את ייחודו האישי אך יחד עם זאת לזכור שכל ייחודו כחלק מהכלל-

'כי הכוכבים יש להם שני מהלכים, מהלך אחד לכולם ע"י הגלגל היומי ממזרח למערב, ומהלך השני לכל אחד כפי מסלולו ולשני התכליות תכלית אחד לכללות העולם, והם כאברי האדם שישתלם עניינו ע"י רמ"ח איבריו, ואם יחסר לו איבר אחד הוא בעל מום, וכן בענין הכוכבים  אחד מהם יהיה מום בכלל הבריאה... וזה שאמר "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" ר"ל לכולם יחד ענין לתכלית אחד,  וזה שאמר "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא" שמות הרבה ר"ל לכל אחד שם מיוחד כפי עניינו והוא עולם מלא... כן האומה הישראלית הא' שכל ישראל ביחד הם ענין אחד... ואם יחסר אחד מהם ישתנה עניינם בכללו, והב' שכל אחד מישראל הוא ענין בפני עצמו בפרטיותו' (מלבי"ם במבדבר א, ב)

וזהו פירוש המשנה באבות  'הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני'- כלומר אני מוכרח לעבוד ולפתח את עצמי אך כל זה לא למען עצמי אלא למען הכלל.

אם כן ייתכן שהנגף מגיע כאשר סופרים כל יהודי בנפרד אז אכן  סכנה היא לו לעמוד בנפרד  ומצד שני האדם חייב לדעת את ייחודו האישי  וכאן מגיע  מחצית השקל ההולך למקדש  שמסמל כי באומה הישראלית אין ערך היחיד עומד בפני עצמו, עליו לרתום את כוחותיו  למען הכלל, ומשום כך ציוותה התורה לספור את היחיד   ע"י מחצית השקל שיינתן להקמת המשכן לאדנים ולקרבנות הציבור. יש צורך בשכלולו בפיתוחו של כל יחיד ויחיד לפי מה שהוא, אך עליו לשעבד את כוחותיו אלה למען כלל ישראל, ולכן ציוותה התורה לתת כסף זה למקדש הוא המקום המאחד את כלל ישראל

דרך נוספת להסביר  את האיסור לספור את העם -אפשר לבאר   על פי התבוננות  בהתפתחות השבטים מעת ירידתם למצרים עד המניין  שנעשה במדבר.

 בעת ירידתם למצרים התורה מתארת כי לבנימין היו עשרה ילדים וסביר כי כבר היה סבא ברדתו למצרים לעומתו  לדן היה ילד אחד בלבד , חושים שמו וגם הוא לפי דברי הגמרא בסוטה יג היה כבד שמיעה. והנה היינו מצפים שלאחר שנים כאשר נספור את גודל השבטים הרי ששבט דן יהיה מהקטנים שבשבטים ושבט בנימין יהיה שבט גדול ועצום, אך למרבה הפלא אנחנו מגלים אחרת, בעוד דן הוא מהשבטים הגדולים ביותר-  'דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:'  הרי ששבט בנימין הוא מהשבטים קטנים ביותר-  'וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:'

מכאן נלמד  תשובה לכל חשבונות האדם שהמה הבל ואין בהם ממש,  האדם רואה תמונה חלקית מדמיין כי יודע הוא את ההמשך אבל ההיסטוריה מוכיחה אחרת, הרבה פעמים המספר מטעה  הוא נותן תחושה שהכוח שמשתקף במספר יימשך לעד אך כאן בהתבוננות לאורך כמה מאות שנים רואים איך הגלגל מסתובב.

ניתן לראות יסוד זה בעוד מקום בפרשתנו, כידוע כל השבטים נמנו מבן עשרים שנה ומעלה ואילו שבט לוי נמנה בפני עצמו  מבין חודש ומעלה, אם כן היינו מצפים ששבט לוי יהיה המרובה שבשבטים ועוד הרי ידוע ששבטו של לוי לא עבד במצרים לאור זאת שחי חיים יותר נוחים ושלווים היה מצופה לריבוי טבעי גדול יותר אך הנה למרבה ההפתעה שבט לוי הוא הקטן שבשבטים-

(טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:(טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה: (לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף:

ומסביר הרמב"ן שדווקא בגלל ששבט לוי לא היה בצרת השעבוד הרי שלא חלה עליו הברכה של  'כן ירבה וכן יפרוץ'.

'כי שבט לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם... כי היה הקב"ה אומר נראה דברי מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל

הארץ..." (רמב"ן במדבר ( א  מה))

אדם שהיה  מתבונן  בשעת השעבוד והיה רואה את הקושי של שאר השבטים את תנאי החיים הקשים שלהם לעומת חיי הרווחה של לוי, בוודאי היה אומר לעצמו כי בני ישראל קרב סופם לא יחזיקו מעמד לא יפרו ולא ירבו ואילו שבט לוי עתידים לפרות ולרבות ולהתגדל, אך גם כאן התורה מראה לנו שהמספרים מטעים ולא תמיד משקפים את המציאות הנכונה. אלא שלצורך הבנה זו דרושה התבוננות רוחבית שמשתרעת על פני עשרות ומאות שנים.

המספרים מטעים ולא תמיד משקפים מציאות נכונה ואמיתית ייתכן כי מסיבה זו  התורה אסרה לספור יהודים, אילו יהודים יספרו את עצמם ויאמינו במספרים הם ייכנסו לייאוש  ממספרם הקטן והמזערי ביחס לעולם, הם לא יאמינו בכוחם בהישרדותם וביכולת שלהם להשפיע ולתקן את העולם.

אז איך כן יש אפשרות לספור יהודים-  הדרך היחידה לספור יהודים היא לספור את תרומתם לחברה- 'כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש' את הנתינה ניתן לספור ,  היהודים יותר מכל עם אחר תרמו לפיתוח וקידום האנושות בהמון תחומים  ואם כן כשמסתכלים על תרומתם הרי שכאן היהודים מאד משמעותיים.

יהי רצון שכל אחד יצליח לפתח את כשרונו המיוחד ירתום אותו לכלל , ועם ישראל יצליח במשימתו הגדולה לקדש את שם ה' בעולם.