לאחר קבורת  יעקב התורה מספרת על חשש האחים מפני הנקמה שתבוא מצד יוסף (בראשית נ):

(יד) וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו: (טו) וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ: (טז) וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר: (יז) כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו: (יח) וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים: (יט) וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי: (כ) וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב: 

בעל הטורים הסביר על פי המדרש, שחששם של האחים נבע מכך שבדרך חזרה מקבורת יעקב נעצר יוסף ליד הבור שהאחים זרקו אותו בו, וברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'; אמרו האחים לעצמם שיוסף  עדיין זוכר היטב את מעשה המכירה, ועתה ינקום את נקמתו מהם.

אלא שיש מילה קשה בפסוקים אלו: 'ל֥וּ ישטמנו יוסף' שכן המילה 'לו' היא הבעת משאלה ולכאורה כאן היא מבטאת חשש של האחים.  אכן רבים מן המפרשים ובראשם רש"י כתבו שכאן הכוונה של המילה 'לו' היא 'שמא ישטמנו יוסף'. נצטט את רש"י:

לו ישטמנו - שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי.. ויש לו משמש בלשון אם ואולי.. ויש לו משמש בלשון שמא: לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא.

אלא שהדברים קצת קשים שכן כפי שרש"י כתב לא מצאנו עוד מקום בו המילה לו משמשת במשמעות של אולי. פירוש המילה 'לו' הוא בדרך כלל  'הלוואי'. ויש להבין, הרי אחי יוסף לא רוצים שיוסף ישטום אותם. בדיוק להיפך; הם מפחדים מפני האפשרות הזאת! לכאורה הייתה מתאימה יותר הלשון 'פן ישטמנו יוסף'.

פירוש נוסף מציע רבי יוסף בכור שור-

לו ישטמנו יוסף – ולואי שישטמנו יוסף ולא יגלה שנאתו – כי כל שנאה שאין אדם מגלה אותה קרויה "שטימה", כמו "וישטום עשו" – אבל יראים אנו פן ישנא אותנו בגלוי מעתה, והשב ישיב לנו את כל הרעה, ומקרא קצר הוא.

ר"י בכור שור מבין שלאחים אין ציפיות מיוסף שלא ישטום אותם על מעשיהם כלפיו, ברור להם לחלוטין שיש בלבו עליהם על הרעה שגמלו איתו. החשש שלהם הוא מביטויים מעשיים וגלויים של יוסף כלפיהם. לכן הם אומרים "לּו יְִשטמנּו יֹוֵסף", כלומר הלוואי שהאיבה של יוסף כלפינו תהיה רק בגדר "שטימה" כלומר כשנאה שבלב שאינה גלויה.

הקושי בפירושו הוא שקשה לבאר את המשך הפסוק  "ָוהשב יִָשיב לָנּוֵ את כָל הָרָעָה אֲשֶׁרָ גַמְלנּו אתֹו" כהמשך ישיר לייחול זה. לכן כתב ר"י בכור שור "ומקרא קצר הוא", וכוונתו היא שיש חוליה חסרה בפסוק והיא המצב ההפוך למצב שהם מייחלים לו, כלומר חששם ששנאתו של יוסף כלפיהם תהיה כעת גלויה. האחים חוששים משנאה גלויה שכתוצאה ממנה השב ישיב להם יוסף את כל הרעה שגמלו איתו.

התפארת שלמה[1] הציע פירוש חדש שיש בו לקח מוסרי גדול:  אחת מהתחושות הקשות ביותר של האדם היא כאשר אדם שהוא הרע לו גומל איתו טובה תחת רעה. תחושת הבושה גדולה במקרה כזה שכן חברי עומד במבחן שאני לא הצלחתי לעמוד בו.

כותב התפארת שלמה  ה כי משמעות  המילה 'לו' היא אכן 'הלוואי', כפשוטה, ואחי יוסף אכן בסתר ליבם ייחלו שיוסף ישטום אותם. הם עשו רעה ליוסף וכנגדם יוסף רק מטיב עימם, וגומל אותם טובה. הדבר גורם להם לבושה ולאי נעימות:

'אם חטא אחד לחבירו עד מאד ואעפ"כ הוא אוכל אצלו ועושה לו כל הטובות - הבושה גדולה עד מאד. כמ"ש גבי אחי יוסף: לו ישטמנו יוסף[2]. שלא היו יכולים לסבול הבושה ממנו, שהם גמלוהו הרעה והוא עשה להם כל הטובות, וכלכל אותם ונשיהם וטפם. וזה ידוע שאין ערך ליסורים האלו' ( תפארת שלמה- מועדים).

באופן דומה הוא הסביר  את הפסוק: 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' (דניאל, ט, ז). כלומר, ככל שהקב"ה  עושה איתנו יותר טובות, עוד ועוד צדקות שלא מגיעות לנו בדין - כך מתרבה הבושה שיש לנו מפניו, שהרי אנחנו פעמים רבות עושים רעה כלפיו, והקב"ה משיב לנו טובה תחת רעתנו.

והדברים נכונים גם בצד ההפוך: כאשר עשו לאדם דבר רע והוא מתגבר ועושה לאחר טוב, הרי שזו התגובה הטובה ביותר שיכולה להיות:, מצד אחד הוא גומל עמו טובה ולא עובר על איסור נקימה, אבל מצד שני הוא גורם לו לאותה בושה שהזכרנו: שהוא עשה עמו רעה, והוא, שלא כמותו, השיבו לו טובה תחת רעה. וייתכן שעל ידי כך הוא יגרום לו להרהורי תשובה ולרצון להתפייס.

וכך אמר שלמה בספר משלי (כה):

(כא) אִם־רָעֵ֣ב שֹׂ֭נַאֲךָ הַאֲכִלֵ֣הוּ לָ֑חֶם וְאִם־צָ֝מֵ֗א הַשְׁקֵ֥הוּ מָֽיִם:

(כב) כִּ֤י גֶֽחָלִ֗ים אַ֭תָּה חֹתֶ֣ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַֽה֗' יְשַׁלֶּם־לָֽךְ:

ויש לשאול על הפסוק: למה לתת לחם  ומים לשונא שלך? ועוד, למה זה נחשב לגחלים שאתה חותה על ראשו, הרי הטבת לו? ומה הכוונה שה' ישלם לך את שכרך?

לפי מה שבארנו הדברים מובנים: שדווקא ברגע שאתה נותן לו לחם ומים, ואתה מראה לו שאתה לא כמוהו אלא מטיב אתו בניגוד אליו, הרי זה גורם לו הרגשה רעה הרבה יותר מאשר אם היית עושה איתו רעה,  זה גורם לו לצריבה פנימית שיכולה להביא אותו להרהור של תשובה ; שכן אין ערך לייסורים האלו של הבושה, כשאדם רואה שהאחר לא נכנע ליצר ומצליח לעשות טובה תחת רעה אשר עשו אתו.. וכך כתב המלבי"ם על אתר:

אם רעב שונאך האכילהו לחם: מיעץ את מי שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו, לא בזאת ינקום שימנע מאתו לחם ומים, רק בהפך שיעשה עמו כל טוב: אם ירעב יאכילהו, ואם צמא השקהו מים, כי תרויח שני דברים:א] כי גחלים אתה חותה על ראשו: שבמה שאתה מטיב לו ידמה לו שאתה חותה גחלים על ראשו, כי יזכור את אשר חטא לנגדך והרע לך, ויבוש ויכלם שעתה מוכרח לקבל לחם ומים ממך תחת רעתו,

ב] וה' ישלם לך: שתקבל שכר מה' בעבור הצדקה שעשית, ואם תנקום במה שלא תתן לו - לא תקבל שכר:

אם כן, המלבי"ם מוסיף ש"נקמה" כזו היא מותרת, שכן היא על הצד הטוב: אתה מטיב לשונאך ולא משיבו רעה תחת רעה, וה' גם ישלם לך שכר טוב על מעשיך.