הגמרא במסכת בבא בתרא (יד:) מתארת מי כתב כל ספר מכתבי  הקדש-

'ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב; יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה; שמואל כתב ספרו ושופטים ורות; דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים'

ונשאלת השאלה הרי פרשת בלעם כלולה בתורה אז מה הכוונה שמשה כתב ספרו ופרשת בלעם?

רש"י כתב- ופרשת בלעם - נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו.

אך כבר הקשה השל"ה על דברי רש"י 'לא זכיתי להבין ... הלא כל הספורים שבתורה כמו הריגת קין להבל וכיוצא בהן אינן לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו של משה אבל כולה תורת ה' תמימה, ומה שכתוב 'ותמנע היתה פלגש' הוא תורת ה' כמו שמע ישראל'

הריטב"א  כתב פירוש אחר לפרשת בלעם,  חידש הריטב"א שכוונת הגמרא לספר של נבואות בלעם שהיה בידם, וגם זה  דבר מחודש שלא מצאנו ספר כזה.

שאלה נוספת היא הערכת דמותו של בלעם, חז"ל אמרו עליו בפרק חלק(סנהדרין צ.)  שהוא מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא אבל בהתבוננות בפסוקים  מצטיירת לנו דמות שלא עושה שום דבר בלי לבקש רשות של ה',

'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה',  וביותר קשה מדוע לאחר ששואל את הקב"ה ומקבל תשובה כי  יכול ללכת מדוע ויחר אף ה' כי הולך הוא?

 ובלשון האברבנאל(במדבר כב)- אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, איך אחרי שהלך נאמר "ויחר אף אלוקים..." והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו?

יש שעמדו על ההבדל בין ללכת איתם לבין ללכת עמם, בעוד בלעם קיבל רשות ללכת איתם  הרי שהוא הלך עם שרי בלק, ללכת איתו פירושו רק פיזית אבל לא באותו רעיון ואידאל שלו אך ללכת עמו זה  ללכת בצורה שווה עמהם בדעה אחת.

שאלה שלישית המשנה באבות מביאה-

'כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע . מה בין תלמידיו של  רברהם לתלמידיו של בלעם'

ונשאלת השאלה מדוע השוו בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם ולא בין אברהם לבלעם עצמם, ועוד כדי להבדיל בין שניים לכאורה צריך שיהיו קצת דומים והרי אברהם  ובלעם הם שני הפכים?

נציע יסוד שיתרץ את כל השאלות, הרמב"ם בספר המצוות שורש א' סובר שאנו מחוייבים לשמוע לדברי חכמים מכוח הפסוק 'לא תסור', כלומר במצווה זו  כלולה החובה לשמוע לדברי חכמים בכל עניין.

הרמב"ן תמה עליו שאם  כן על  כל מצוות דרבנן היה צריך להיות מלקות ועוד מדוע אמרו ספק דרבנן לקולא ספק דאורייתא לחומרא, לכאורה גם מצוות דרבנן הן שוות ערך לדאורייתא.

הקובץ שיעורים בקונטרס דברי סופרים, שואל אם כן לפי הרמב"ן מה מחייב אותנו לשמוע לדברי חכמים? ומחדש הרב אלחנן  וסרמן שחכמים הם משקפים את רצון התורה, כלומר יש תרי"ג מצוות בתורה אבל מעבר לתרי"ג מצוות יש דברים שהם רצון התורה כך הקב"ה רוצה שתנהג אעפ"י שאין עליהם צווי מפורש, וחכמים המעמיקים בתורה הם מכוונים לרצון התורה.

'דכן היה גם רצון השי"ת אלא שלא ציוהו ע"ז בציווי מפורש וא"כ י"ל דה"ה בכל המצות ואיסורין של דבריהן הסכימה דעתן לדעת המקום ולדוגמא כשאסרו שניות לעריות גם רצון השי"ת היה כן שנגזור על עצמנו שניות אלא שלא צוה ע"ז בתורה מפורש ..ומה"ט אנו חייבין לעשות כדבריהן שהרי אנו מקיימין בזה רצון ה' שהסכימה דעתן לדעתו ומ"מ כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה'(קונטרס סופרים א').

דוגמא לדבר הוא איסור  מוקצה שעליו כותב הרמב"ם שאם האדם יהיה עסוק בטלטול חפציו ממקום למקום בטל הטעם שאמרה התורה 'למען ינוח' כלומר  חכמים חקרו אחר כוונת התורה ולפי רצון וכוונת התורה קבעו את תקנותיהם וגזרותיהם.

לפי זה אפשר לתרץ את כל  שאלותינו, אומנם בלעם עשה רק מה שה' אמר לו אבל הוא לא הלך אחר רצון ה' אחר כוונת ה', יכול האדם לקיים באופן פורמאלי את כל המצוות אבל לא לקיים את רצון ה' שמאחורי הצווי הרי ברור שאין רצון ה' שיקלל את עמו שבחר בו והוציאו ממצרים אבל בלעם התחכם נצמד לצווי והתעלם מהרצון האלוקי ולכן גינוהו חז"ל ולכן הקב"ה כועס עליו.

אולי זו הכוונה שמשה כתב ספרו ופרשת בלעם, פרשת בלעם היא סמל לשו"ע החמישי לעשיית הן את צווי ה' והן את רצון ה'.

ולכן דימו בין אברהם לבלעם כי כלפי חוץ בלעם היה נראה כצדיק ויכלת להתבלבל בינו לבין אברהם רק אצל התלמידים רואים את השוני ואת ההבדל ביניהם.

נסיים בדברי הרמב"ן על הפסוק ועשית הישר והטוב שכאן התורה מצפה מהאדם לרדוף אחר כוונת התורה גם בדבר שלא כתוב בפירוש בתורה-

(יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. .. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר: וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל , לא תקום ולא תטור , ולא תעמוד על דם רעך , לא תקלל חרש , מפני שיבה תקום וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא , ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר

יהי רצון שנזכה לקיים את צווי התורה וכן לקיים את רצון התורה שמאחורי הצוויים.