[1]"ת"ר 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' (דברים יב, ט). מנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלים" (זבחים קיט ע"א).

"באו לשילה נאסרו הבמות והיא היתה מנוחה...קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה...באו לירושלים נאסרו הבמות...והיא היתה נחלה...קדשים קלים ומעשר שני נאכלים לפנים מן החומה" (משנה זבחים קיב ע"ב).

"מנא הני מילי...ר' אבהו אמר, אמר קרא "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" - עין שלא רצתה לזון מדבר שאינו שלו [=אשת אדוניו - רש"י] תזכה ותאכל כמלוא עיניה" (זבחים קי"ח ע"ב). בן פורת יוסף - לשון פריה ורביה מקום אכילת קדשים נתרבה לו על ידי העין, ושילה בחלקו של יוסף היתה (רש"י).

ואמרי' בגמ' ב"ב (כ"א ע"א) התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דריש "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". וכתבו שם תוס' בביאור דרשת הגמ' וז"ל, "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוין ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי "ואכלת לפני ד' אלוקיך...מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ולמען תלמד ליראה את ד' אלוקיך כל הימים" (דברים יג,כג) - גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד למי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מע"ש שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה.

דמותה של ירושלים משתקפת לנו בזה באספקלריה מאירה, ירושלים בתקומתה ותפארתה, ירושלים של טרם - חורבן מאירה בזיו עילאה בבואת דמות דיוקה של ירושלים של מעלה, כהנים בעבודתם לווים בשירם ובזימרם וישראל במעמדם, ובכולם עובר חוט שני משותף של עיסוק במלאכת שמים עד כדי שהקרב אליה אפי' זר הוא או תינוק מתבשם מאוירתה וליבו נלהב ודבק בה.

מצות  אכילת מעשרות וקדשים קלים אף היא עצם הלוז שמרכזה אינה אכילתם הגשמית, אלא מיועדת בעיקר לנתק את הישראלי מן החולין ולהביאו אל "לפנים מן החומה" אל תוך הקודש פנימה, בינות לאוירא דקדושתא המיוחד שנמצא ברחובות העיר, אוירה ירושלמית זו מעוררת את לב האדם שיריח יראת שמים זו, ותיספג היא בקרבו, והרי זה מביאו לידי תלמוד "כל הימים". גרמה זכותו של יוסף הצדיק שבחלקו נאכלו קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. הרואה את שילה - ראיה בלבד - הבטה מרחוק, עדיין עומד הוא בשדהו ומחרשתו בידו, אלא שדמות דיוקנו של משכן שילה כנגד עיניו והרי אוירת הקדושה כבר חודרת לעמקי נפשו, והרי הוא למד ליראה ובא לידי תלמוד. וכל כך למה? "בן פורת עלי עין" עין שלא רצתה לזון מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה. אך אכתי עומדת השאלה על מקומה וכל כך למה?

באים אנו לסודם של דברים מהסתכלות ממבט שונה, שתי דרכים ישנן בעבודת ד' ושתיהן צריכות זו לזו, ואי לאו הא לא קיימא הא. האחת - האדם אשר יצא "לפנים מן החומה" - כל כולו בתוך הקודש פנימה, מנותק מכל ענייני החומר ומחובר בכל נימי עבודת ד' שבו לקודש, המסתופף באוירא דירושלים אתרא שהוא למעלה מתפיסת מקום, מקום שהגדרתו המוחשית לא נתפסת בו כלל, ואינו זן עיניו אלא בדברים שהם למעלה מן השמש - ועוסק בעבודת ד' בתמידות וללא הפרעה, בחינת "שבתי בבית ד'...לחזות בנועם ד'.

והשניה - אדם שכורח מציאות החיים עוסק הוא גם בגשם, טרוד הוא בענייני דרך ארץ, אך גם הוא באשר הוא שם יודע לקשר בין העולמות ולהאיר את נשמת הדומם - הגשמי ולהרעיף עליו טל של תחיה, בחינת כבודו מלא עולם. וכמאמרו של האדמו"ר מקוצק "השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם" - לעשות ממנה עצמה שמים לד'.

אכן ברור לעיני כל שסכנה גדולה טמונה לו לזה האחרון פן הארציות תעוות חלילה את ראייתו ולא יראה אלא גשם במערומיו בלבד.

אך עצה יעוצה לו ע"י חז"ל להביט בדמות דיוקנה של שילה להשקיף על זהרה ולהעביר לנגד עיניו את תקופת חיותו בישיבה ומיד "ויכס את עין הארץ" - עינו תחדור מבעד ללוט הערפל הגשמי ותכיר מיד כי אתה מחיה את כולם. זוהי מעלתה של שילה לעומת ירושלים. מנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלים, המטרה הנכספת היא "ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" שכל הארץ כולה תהיה בחינת "שבתי בבית ד' ".

אך הדרך העולה במסילה בית-אל רצופה מכשולים, מהמורות ונסיונות. בעולם בו גבוהה המחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים זיכנו יוסף במתנה מיוחדת, שבמשכן שילה - קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה. השריש בו הקב"ה טבע מאבותינו הקדושים שברגע שדמות דיוקנו של אבא נראית לו מיד נכספת הנשמה למקורה ומבטו ניטהר.

אם אוחז האדם בקרן אור זו המושטת לו מתוך הסבך החשוך - הרי הוא זוכה לא רק להגיע אל המנוחה אלא דרכה גם אל הנחלה.

אך ברורים הדברים שמנוחה זו שרשה ומקור יניקתה בימים מקדם, בתקופת חיי הקודש בישיבה המהוים צוהר לאוירה הקדושה של ירושלים כדוגמת דור אוכלי המן שמתוך כך זכו למנוחת שילה.

דרך זו בעבודת ה' סלל יוסף עבור כלל ישראל בחינת "לך כבוש הדרך לבניך", יוסף הוא אשר הורד מצרימה והגיע לבית האסורים מנותק מבית אביו יעקב משכן ד', אך על אף כן כאשר מפתהו היצר לעבירה ומיד דמות דיוקנו של אביו נראה לו - ופרש - הלכך עין שלא רצתה לזון מדבר שאינו שלו - תזכה ותאכל כמלא עיניה.

זהו תפקידה של הישיבה למלאת את שני התפקידים כאחד, לשמש ולהוות נחלת בית עולם לבני עליה אשר זוכים לשבת בבית ד' ותורתם אומנותם, וכמשלים לכך, משמשת הישיבה בית יוצר של תורה ויראה הקובע והטובע משכן ד' בלבם של אלו אשר יצאו לעסוק בישובו של עולם וטרודים הם בדרך ארץ, ומהווה זרקור רוחני אשר אליו ישאו עיניהם, והוא ידריכם בכל צעד ושעל בחיי המעשה, לזכור ולא לשכוח להשתדל להתבשם מ"כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", ובכך מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה.