סנהדרין דף מ"ג ע"ב במשנה: היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לה' א-להי ישראל ותן לו תודה וכו', עיי"ש.

הנה מבואר במשנה שעכן היה בכלל המומתין עוד לפני שהודה, והואיל וכל המומתין מתודין אמר לו יהושע להודות, וכן מבואר בברייתא בגמרא ת"ר נא וכו' הלך והפיל גורלות ונפל הגורל על עכן. א"ל, יהושע בגורל אתה בא עלי, אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם אם אני מפיל עליכם גורל על אחד מכם הוא יוצא, א"ל בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל שנאמר אך בגורל יחלק את הארץ, תן תודה, עיי"ש.

מבואר, דאף שעכן התנגד להריגתו על סמך הגורל, אמר לו להודות רק בכדי שלא להוציא לעז על הגורלות, ומינה דההריגה היתה ע"פ הגורל ולא ע"פ הודאתו. וכן מפורש בקרא (יהושע ז' ט"ו) והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת אשר לו וגו'. ולפי"ז תמוה מאד מש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' סנהדרין ה"ו: גזירת הכתוב היא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם - הוראת שעה היתה או דין מלכות היה וכו', עכ"ל. מבואר בדבריו דהריגת עכן היתה ע"פ הודאתו, וזה דלא כמפורש בקרא, במשנה ובברייתא.

ונראה ליישב, דהנה בקרא מבואר דהעונש על המעילה בחרם הוא שריפה וכמוש"נ והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו, ולהלן (פסוק כ"ו) נאמר וירגמו אותו כל ישראל אבן וגו', הרי דנידון בסקילה, ורש"י (בפסוק ט"ו) נתקשה בזה וכתב בפירוש המקרא, ישרף באש - האוהל והמטלטלין, אותו ואת כל אשר לו - כדין המפורש למטה אותו והבהמה בסקילה וכו', עיי"ש בדבריו.

ונראה דהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה, דהנה איתא בילקו"ש על הפסוק וירגמו אותו כל ישראל אבן - מלמד שחילל את השבת, ומובא ברש"י כאן, ובגמרא בדף מ"ד ע"א נמי איתא, א"ר אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה המאורסה וכו' רבינא אמר דיניה כנערה המאורסה בסקילה, ופרש"י - נצטוו לסקלו. ויוצא לפי"ז דאע"פ שעל המעילה בחרם היה עונשו שריפה, הוא נסקל מפני שעבר על עבירות שחייבין עליהן סקילה. והנה פשוט הוא שע"פ הגורל ידעו רק שהוא היה המועל בחרם, ובאמת דן אותו יהושע בשריפה, אלא דמכיון שכל המומתין מתודין אז בכדי שלא להוציא לעז על הגורלות אמר לו להודות, ומתוך הודאתו נודע שעבר על עבירות שעונשם סקילה, נמצא דמה שדנו אותו לסקילה היה ע"פ הודאתו, וברור דכמו שאין אדם מחייב את עצמו עונש הגוף בהודאתו, אינו יכול גם לשנות מיתתו מקלה לחמורה, ולדידן דקי"ל דסקילה חמורה משריפה, לא היה עכן יכול להתחייב בסקילה ע"פ הודאת פיו, וזהו שכתב הרמב"ם שזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם - הוראת שעה היתה או דין מלכות, וא"ש היטב.

שוב מצאתי שהדברים מפורשים בבמדבר רבה פרשה כ"ג וז"ל: וירגמו אותו כל ישראל אבן - הוא לבדו, וישרפו אותם באש - בממונו הכתוב מדבר שכן נאמר לו מפי הגבורה והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו. א"כ מה ת"ל וירגמו אותו ואת כל אשר לו, מלמד שהודה עכן שבשבת גנב והוציאה מיריחו והטמין בתוך אהלו ונסקל על חילול שבת ונשרף על שמעל בחרם, עכ"ל. ואם כי דברי המדרש מתפרשים אפילו אליבא דמ"ד שריפה חמורה (והא דהומת עכן בסקילה אע"ג דבחייב שתי מיתות נידון בחמורה, שאני הכא דהכל היה ע"פ הדבור ובתור הוראת שעה). אבל דברי הרמב"ם שהביא מעשה דעכן כמעשה לסתור לזה שאין אדם מתחייב עונש הגוף בהודאתו, אינם מתפרשים אלא אליבא דהלכתא ששריפה וסקילה סקילה חמורה. ומה שנדון עכן בחמורה ע"פ הודאתו היתה הוראת שעה.

ומה שמבואר במשנה שא"ל להתוודות משום שכל המומתין מתודין והוא מדין תשובה, ובברייתא מבואר שא"ל להתוודות בכדי שלא להוציא לעז על הגורלות, נראה לומר דאי משום שלא להוציא לעז על הגורלות, היה מספיק שיתוודה שהוא מעל בחרם, ומה שעכן התוודה על כל הפרטים הוא מדין כל המומתין מתודין, וכמו שמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' תשובה ה"א: כיצד מתודין, אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי וכו' ועשיתי כך וכך וכו' וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח וכו', וכן כל מחויבי מיתות ב"ד וכו', עיי"ש. ובזה מדוייק לשון המשנה שמביאה הפסוק ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי, שלכאורה הוא מיותר לומר שאכן עכן התוודה, ובפשיטות יש לומר משום דהתנא רוצה לסיים, ומניין שכיפר לו וידויו, לכן מביא דעכן התוודה. אבל לפי הנ"ל מדויק ביותר דעיקר הראיה היא מהא דכזאת וכזאת עשיתי, דעל עצם הוידוי אפשר דהוא שלא להוציא לעז על הגורלות, אבל מהא דכזאת וכזאת עשיתי - שהתוודה על שאר חטאים - יש ראיה דבמומתין איכא נמי הדין וידוי של תשובה, ודו"ק.

(פורסם בבלכתך בדרך 13 כסליו תשנ"ט)