קראנו ושמענו לא מעט הספדים על מורנו ר' דוד קב זצ"ל.

רבים מהם דיברו על שירת התורה שהחייתה את הרב והיוותה יסוד לאורח חייו, והשלב הבא הוא כמובן ליישם, לקחת אתנו הלאה את המסר. להפנים. אך לתחושתי כדי ליישם באמת ולטווח ארוך, יש צורך בתוספת הסבר עבור חלקנו מדוע באמת עיון התלמוד הוא עיקר העיקרים.

ברצוני לתאר תחושות אישיות שהיו לי במשך השנים, ואני מקווה שיהיו קוראים שיזדהו עם התחושות והדברים יהיו לתועלת ביישום דרכו של הרב קב זצ"ל.

בשלב הראשון של חיי בחור ישיבה, הוא עסוק רק בתורה. זהו שלב הכניסה לעולם התורה, השלב החשוב והקריטי בחיי יהודי. אך לפעמים מגיע שלב נוסף בו אדם מחפש 'עוד משהו'. הוא לא מסתפק רק בלימוד העיוני הרגיל והמקובל והוא יוצא למסע חיפושים, כשהוא עדיין לא יודע להגדיר מה הוא מחפש. יש כאלו שצורת הלימוד לא מתיישבת על לִבם או שאינה ממלאת אותם והם מחפשים צורות לימוד אחרות ותחומי לימוד נוספים; יש כאלו שלא מסוגלים ללמוד כל חייהם ואחרי הקומה הראשונית הם מחפשים דרך לתרום מכישוריהם לעם ישראל.

ויש אפשרות נוספת, שדווקא מתוך אהבת הלמדנות הקלאסית מבצבצת תהייה מנקרת - מהי התכלית? לאן הרכבת נוסעת? האם נועדנו כדי ללמוד בלבד ללא שום מטרה אחרת? רק פלפול לשם פלפול?! מה יש לאותה תורה גדולה לומר על כל העולם שמחוץ לבית המדרש? איך בבא קמא מקדמת את הייעוד של עם ישראל של 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'?

יש הסוברים שייעוד כזה אינו באחריותנו. אנו תפקידנו ללמוד ולקיים מצוות עבור שכר בעולם הבא וכל השאר יקרה מאליו. אך לפי התפיסה שאנו צריכים לפעול באתערותא דלתתא גם בדרך הטבע כדי לקדם גאולת עולמים מתעורר רצון כנה להבין את הקשר שבין עיון התלמוד לבין אותה אקטיביות שסוף הגלות ושיבתנו לארצנו מעוררים בנו. יש כאלו שיסתפקו בכך שהתורה מרוממת את האדם מהחומריות, מעדנת את מידותיו ובכך מקדמת בדרכה את תיקון העולם. אך רבים מחפשים קשר משמעותי יותר בין התורה לבין מאורעות התקופה ואתגריהם.

מכאן יש שיפנו לחיבור הלכה ואגדה, שנובע מרצון לחיבור עיון התלמוד עם השקפת היהדות הכוללת, ויש שיפנו לעיסוק בהלכות ציבור, בבירור תפיסת התורה ביחס לשאלות המשפטיות והערכיות שהעולם שבחוץ עסוק בהן ולמעלה בקודש – עיסוק בסדרי זרעים קדשים וטהרות הקשורים לתקופת הגאולה.

משכך, נשאלת השאלה איך החיפוש הזה, למי שמחפש אותו, מקבל מענה בתפיסה של ר' דוד זצ"ל (ר' דוד כמייצג עולם שלם שממנו הוא צמח ומתוכו הצמיח)?

נראה, שהעומק של כל החיפוש הזה הוא רצון להיות שותף בעולם. לא להיות בצד. לא להרגיש מחוץ לעניינים. העולם חי ומתנהל, דילמות ערכיות רבות מובילות אותו, התמודדויות לאין ספור מרצדות בו. לומד התורה מתקשה להרגיש בחוץ. להרגיש שאותה תורה שהוא מאמין שהיא היא החיים האמתיים לא מספקת אמירה לכל מה שמסביב. כביכול בבא קמא לא חלק מכל ההתרחשות האקטיבית של קידום הגאולה בדרך טבעית. 'ההם' בחוץ עושים ופועלים וכביכול בחורי הישיבה מחוץ לעניינים.

אם נדון לכף זכות, שהחיפוש הזה הוא לא תרגיל ערמומי ומפותל של אותו זקן כסיל, נגיע למסקנה שדווקא מתוך אהבת תורה ואמונה בעוצמתה הלומד רוצה שאותה תורה תהיה שותפה לעולם, תהיה חלק.

מה התשובה לזה? איך שירת התורה תמלא את אותו אדם שמחפש תורה אוניברסלית ורחבה שחובקת עולם ומלואו? מה ר' דוד היה עונה לתלמיד שהיה שוטח בפניו תחושות שכאלו?^[1]

אולי הוא היה מסביר לו את הזוהר הקדוש.

הזוהר אומר שאדם שמחדש בתורה נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, והקצות בהקדמה מאריך להסביר שתורה שבעל פה ניתנה ללומדי התורה והיא ברשותם ללמוד ובתנאי שיהיה מתוך בקשת האמת. מה שהם הגיעו בשכלם אחרי העמל הנדרש, זו האמת. הקב"ה נתן לנו את תורתו ועל ידי הלימוד והחידוש בה אנו נעשים כביכול שותפים אתו בתורה.

מעתה ברור מדוע דווקא הלמדנות היא היא העיקר. עיון התלמוד חושף גנוזות, את הרובד שלא קיים, את הסברות והטעמים. כל בהירות בהבנה היא בגדר חידוש כמו שאמר הגר"ח מוולוז'ין. על אחת כמה וכמה לומד שזוכה לומר סברא מדיליה ובכך הוא נעשה שותף לקב"ה.

ר' דוד לא הסתפק בלימוד כרכישת ידע. הוא רדף דווקא אחרי העיון, אחרי הלמדנות, כי היא שואפת לחדש ולהבין גם את מה שלא כתוב ומתוך כך נעשה הלומד חלק מהתורה ושותף לקב"ה. זה מוקד המשיכה ללמדנות.

יבוא בחור ישיבה ויאמר: אני רוצה להיות שותף בעולם. יש אתגרים לעם ישראל בפרט ולאנושות בכלל. אני רוצה להתעסק בתקשורת, במשפט ציבורי, בחסד, בצבא, בחיבור לעם ישראל, בפוליטיקה. אני רוצה לעשות זאת מתוך חיבור לתורה, מתוך אמונה שהתורה דורשת מאתנו לקחת אחריות על העולם ולפעול לתיקונו!

זה נכון. תיקון עולם במלכות ה' ומסירת הכישורים לבניית ממלכת כהנים וגוי קדוש היא אידיאל תורני נעלה (כשעושים אותו בצורה נכונה, מתוך הבנה שחייך קודמים לחיי חברך גם ברוחניות ולא מסכנים את חינוך הילדים בגלל 'השפעה' ו'כלל ישראל'). אך אם בשותפות בעולם עסקינן, יש לר' דוד שותפות טובה יותר להציע. מי שיכול ומסוגל מציעים לו להיות שותף למעשה בראשית לא רק ברובד החומרי, הגשמי. לימוד התורה מאפשר לו להיות שותף לדבר העליון ביותר שיש בעולם – יצירת התורה.

אנשי המעשה שותפים לקב"ה בתיקון העולם החומרי ולומדי התורה שותפים לקב"ה בעולם הרוחני!

לכן שירת התורה מחייה את האדם כמו שהיה אומר ר' דוד שוב ושוב ושוב, כי נשמתו היא חלק א-לוה ממעל והיא מוצאת את סיפוקה רק בחיבור ושותפות לאותו מקום ממנו היא באה. לכן אין ערך גדול יותר מעיון התלמוד, אין מטרה נעלית יותר לרדוף אחריה מאשר להגדיר במדויק את שיטת הרשב"א בעציץ נקוב.

טבעו של עולם החומר שהוא מלא בכישלונות ואילוצים. מי שפועל בעולם הזה לא תמיד מצליח ליישם את הערכים בהם הוא מאמין. יש הרבה אכזבות בדרך. אך בתורה ההצלחה מובטחת כי עצם הלימוד הוא המטרה. עצם הלימוד הוא ההצלחה, הוא הוא השותפות. 

אמנם אפשר לומר שאין צורך לכל זה. די בכך שהתורה היא רצון ה'. די בכך שהתורה מביאה את האדם לחיי נצח בעוה"ב. די בכך שהיא משמחת אותו בעוה"ז. אמת ויציב. אבל נטען כאן שגם מי שמחפש 'עוד משהו' ומתוך כך פוזל החוצה, למחצה לשליש או לרביע, צריך להבין, ולוקח שנים ארוכות ומורכבות להבין את זה, ששורש החיפוש הוא רצון לחבר בין התורה לבין העולם שמחוץ לבית המדרש ורצון זה הוא בעצם רצון להיות חלק מהעולם ושותף פעיל בהתרחשויות שבו. מעתה, כמו שבעולם המעשה סוחר יעדיף להיות שותף לחברה המצליחה ביותר, לאיש העשיר ביותר, כך נעדיף אנו לא להסתפק בשותפות עם אנשי המעשה, אלא נעפיל לשאוף לגעת בשותפות הגדולה ביותר שלפי הזוהר לומדי התורה זוכים לה.      

(פורסם באשכולות 466 # חקת תשע"ח)