<  א  >

כשנודע ליעקב שיוסף בנו הוא המושל בארץ מצרים, הוא חושש לעזוב את ארץ ישראל ולרדת אליו, אך הקב"ה מרגיעו "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו ד). מה פשר הכפילות הזאת? אין ספק, שכפילות זו מציינת שתי פעולות שונות של ה'.              

נתבונן תחילה בוויכוח המתנהל בין רבש"ע למשה במעמד הסנה. משה מתנגד לצאת לשליחות, הוא אומר "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג יא), והקב"ה עונה לו "כי אהיה עמך. וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שם שם יב). התשובה אינה ברורה. מה עניין קבלת התורה על הר סיני לשאלתו של משה "מי אנכי כי אלך אל פרעה"?

טענה נוספת הייתה לו למשה "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה' " (שם ד א). מדוע היה סבור משה שבני ישראל לא ישמעו לו, והרי יוסף הקדים ואמר להם "ואלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת וגו' '' (בראשית נ כד); ואמרו חז"ל, סימן מסר להם יוסף "כל גואל שיבוא בסימן הזה, 'פקד פקדתי', הם יודעים שהוא גואל אמת" (תנחומא ישן שמות כא). ועוד אמרו, "מסורת היה בימיהם, שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה, גואל אמת הוא" (שמו"ר ג ח). מדוע א"כ חשש משה, הרי שליחותו תואמת את המסורת שבידם?

והנה בתפילת הרגלים אנו אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים...ורוממתנו מכל הלשונות". ומפרש הרב זצ"ל, ששתי מעלות יש לישראל על אומות העולם. האחת, שאנו יותר מוסריים מהם, משום שהקב"ה הבדילנו מכל תועבות הגויים, והדריכנו ללכת בדרך ישרה; והשנייה, שגם אם אומות העולם כולן ייטיבו את מעשיהם, עדיין תהיה לעם ישראל עדיפות עליהם, בשל התכונה האלקית שזכינו לה. את שני החסדים הללו אנו מזכירים בתפילה, שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, העמים הפשוטים והפרימיטיביים, שכן 'עם' מציין את הרמה הנמוכה של חברת אנשים שלהם הסטוריה משותפת; ויתרה מזאת, הוא בחר בנו גם 'מכל הלשונות', היינו גם מהעמים בעלי התרבות והנימוס, בעלי הלשון, גם מהם אנו מעולים, משום שאנו זכינו ביציאת מצרים למעלה אלוקית. "יסוד חכמת ישראל האמיתית היא ההכרה בערך האלקי של נשמת האומה" (נחמת ישראל).

כשיעקב יורד למצרים וחושש מפני השפעת המצריים על בניו, הקב"ה מרגיעו, "אל תירא מרדה מצריימה, אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה". זוהי ההבטחה לשמירה כפולה: לשמור על בניו ברובד הנמוך של העם ולשמור עליהם גם ברובד העליון של העם; להיות עמהם בטומאת מצרים, ולהעלותם משם לקדושה האלקית הישראלית.

וזו גם ההבטחה^-צוואה של יוסף לאחיו, "אלקים פקד יפקוד אתכם", פקידה כפולה. ואמרו חז"ל שרק אם יבוא מישהו ויבשר להם פקידה כפולה, נאמין לו. ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם הוא לא יבשר פקידה כפולה, לא נאמין לו. מובן מאליו, שאין הכוונה שהמבשר יאמר את שתי המילים 'פקד יפקד', שכן מי לא יוכל לשקר ולדקלם מנטרה זאת? אלא הכוונה, שאם יבוא גואל ויאמר שהוא בא לגאול את ישראל רק גאולה אחת, בדומה לכל עם ולשון, היינו לצאת מהגלות ולהקים מקום מקלט בטוח בלבד -  מבלי להזכיר את הפקידה השנייה, את מתן תורה שמקורה בדרגה האלוקית - לא נאמין לו, ומשיח שקר הוא, משום שאי אפשר לצמצם את גאולת ישראל בהקמת מדינה בלבד.

גאולה בדרגה אלוקית כזאת אי אפשר לה להיעשות אלא ע"י רבש"ע, "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" (הגדה של פסח). וע"כ סבור היה משה שאמנם את החלק הראשון של הגאולה, היינו, את הוצאת העם ממצרים הוא מסוגל לעשות, אך את המדרגה השנייה, לרוממם אותם לדרגה אלוקית, רק הקב"ה יכול לממש. וע"כ הוא חשש ש"הם לא יאמינו לי". עוד הוסיף וטען בפני הקב"ה "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (שמות ג יא). וזה פשר טענתו: "מי אנכי כי אלך אל פרעה?", הרי אתה הבטחת ליעקב "אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה" - האם אני מסוגל לעמוד במקומך ולפעול פעולות אלוקיות? הרי הבטחת "אנכי אעלך" - א"כ "מי אנכי"? וכיוון שאינני מסוגל להעלותם שתי מדרגות, א"כ אין זה תואם את הסיסמא שנמסרה ע"י יוסף - ואיך יאמינו לי בני ישראל?

משל יפה אמרו על כך חז"ל:

ויאמר משה אל האלהים מי אנכי, אמר ר' יהושע בן לוי משל למלך שהשיא את בתו ופסק ליתן לה מדינה ושפחה אחת מטרונית, ונתן לה שפחה כושית. אמר לו חתנו, לא שפחה מטרונית פסקת לתן  לי?!  כך  אמר משה  לפני  הקדוש  ברוך  הוא,  רבון  העולמים כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו  (בראשית מו, ד) 'אנכי  ארד עמך מצרימה ואנכי  אעלך גם עלה', ועכשו אתה אומר לי 'לכה ואשלחך אל פרעה', לא אנכי הוא שאמרת לו 'ואנכי  אעלך גם עלה' (שמו"ר ג, ד).

וע"ז ענה לו הקב"ה: א. "כי אהיה עמך". אינך הולך לבדך. אני מחזיק בידך בשעה שאתה הולך אל פרעה, וא"כ 'אנכי' הולך עמך. ועוד. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". ושם ישמעו כל ישראל את ההכרזה "אנכי ה' אלקיך", ויראו הכול איך אני מרומם אתכם למדרגה אלקית, וידעו שזה הוא 'אנכי' שעשה כל זאת (מדבר שור הדרוש האחד ושלשים).   

<  ב  >

באגרת לאנשי המזרחי יוצא הרב נגד הקטנות שבחזונו של הרצל, כפי שהוא ראה אותו:

"האומה בכללה, עם כל גודלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון נשמתה לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יופיו ועזו לפי הערך... לא הד קול, שעם שנאוי בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'" (אגרות הראי"ה תקע"א).

למען האמת יש לציין שאת האגרת הנ"ל כתב הרב זצ"ל למזרחי בשנת תרע"ג, ואילו כתביו של הרצל פורסמו לראשונה בשפה הגרמנית רק בשנת תרפ"ב. רק בשנת תר"צ תורגמו לעברית ע"י ר' בנימין. משום כך יש להניח שהרב נתוודע לדברי הרצל רק מפי השמועה, מכלי שני ושלישי.

וכך כ' הרצל עצמו על הטענה שהקים את התנועה רק כדי למצוא מקום מקלט ליהודים:

"יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנו. האידאל שלנו הולך הלאה מזה. אין אני מאמין שעם התנ"ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כ"כ, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה החדישים לביתו. הכרח הוא שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת לייסוריו של העם עשיר הנסיונות" (אסופת כתבים ציונים, כ"א עמ' 361).

שלשה חדשים לפני מותו כתב הרצל:

קראתי פעם לציונות אידאל אין-סופי. ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, א"י לא תחדל מלהיות אידאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה  כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת, כחוב בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית (שם עמ' 497).

ביומנו כתב: "אלקים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כ"כ, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות". כעבור יומיים הוא מוסיף כי "מדינת היהודים היא צורך העולם". ובשורות האחרונות של "מדינת היהודים הוא מבהיר את משמעותו של ייעוד זה, ומשפטים אלו נרקמו על הפרוכת שעטפה את ארונו של הרצל:

"העולם בשחרורנו משתחרר, בעושרנו מתעשר, ומתגדל בגדולתנו. מה שאנחנו מנסים לעשות שם, רק למען שגשוגנו שלנו, יפעל פעולה אדירה ורבת ברכה לטובת כל בני האדם כולם".

כמה דמיון יש בדבריו אלה לדברי הרב קוק זצ"ל בספר אורות: "כל התרבויות שבעולם יתחדשו ע"י חידוש רוחנו... כל הדעות יתיישרו, כל החיים יאורו בשמחת לידה חדשה בהתקוממותנו, כל האמונות ילבשו בגדים חדשים, יסירו את הבגדים הצואים מעליהם ויתלבשו לבושי יקר, יזנחו כל טמא וכל תיעוב בקרבם, ויתאחדו לינק מטללי אורות הקדש אשר הוכנו מאז לכל גוי, לכל אדם, בבאר ישראל. ברכת אברהם לכל גוי תחל את פעולתה בתוקף ובגלוי, ועל פי יסודה יחל מחדש בנייננו בא"י. החורבן העכשוי (מלחמת העולם) הוא הכנת תחייה חדשה, עמוקה ואופיית, אור חסד עליון מתנוצץ, שם ה' אהיה אשר אהיה הולך ומתגלה – הבו גודל לאלקינו" (אורות עמ' יז).