"כי אתם באים אל ארץ כנען, זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה". פירש"י: ע"ש שנחלקה הארץ לגורלות נקראת החלוקה לשון נפילה. ומדרש אגדה אומר- ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של שבעים אומות מן השמים וכפתן לפני משה. וקשה, מדוע קרא לגורל נפילה, והרי בשני השעירים נאמר 'עליה'- "השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'" ואפילו לעזאזל נאמר- " אשר עלה עליו הגורל לעזאזל". הרי לשון עליה על גורל?!

ובאופן אחר איתא במדרש: "וכי הארץ נופלת? אלא נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם". וקשה, מאימתי יש שליטה בא"י לשר הארץ ושרי האומות?!

גם קשה, ששייך יותר לשון תקומה על הארץ, כמו "ויקם שדה עפרון", ופירש"י- תקומה היתה לו, שיצא מרשות הדיוט לרשות מלך, וק"ו כשכל א"י עוברת מידי שליטת הכנענים לידיה של האומה הישראלית.

ומדרש נוסף: זאת הארץ וכו', מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות וכו', כל דור ודור ודורשיו, דור ודור ושופטיו, דור ודור וצדיקיו, דור ודור ופושעיו. ומה דרשה זו שייכת לכל האמור למעלה?

האדמו"ר מסאטמר בספרו 'דברי יואל' על התורה פירש את הדברים לדעתו, וזה כנראה אחד המקורות להבנת שיטתו ויחסו לא"י ולמדינת ישראל.

המדרש האחרון, שהראה לו דור ודור ושופטיו, צדיקיו ופושעיו, מלמד שהראה לו הקב"ה שיבואו באחרית הימים פושעים וערב רב לא"י. והם אלו הגורמים לסילוק השכינה, ואז נעשה הס"מ שר של א"י במקום השכינה"ובאמת אין לא"י שר, רק הקב"ה שרה, רק כשישראל חוטאים אז ח"ו השכינה מסתלקת ונעשה הס"מ שר של א"י. ולכן לא נזכר בשום מקום שם השר של א"י, כי א"י אין לה שר, רק הקב"ה שרה, רק ע"י עוונות ישראל נסתלקה השכינה, ועי"ז עולה מעצמו הס"מ להיות מושל ושר הארץ בעוה"ר".

וע"כ נאמר " זאת הארץ אשר תיפול", ולא נאמר "זאת הארץ אשר תקום", שבאחרית הימים תהיה לארץ נפילה, שע"י המחטיאים שבה יהיה נעשה הס"מ שר הארץ במקום השכינה, ואז גם הראה לו את הזמן שלפני המשיח, שבו יטול הקב"ה שר זה שהוא הס"מ, ויפילו לפניהם, וגם את רוח הטומאה יעביר מן הארץ וזה יהיה בזמן הגאולה.

ורש"י כתב שע"ש הגורל נקראת בלשון בלשון נפילה, והתורה דברה לכל הדורות, ואכן היו דורות שהארץ הייתה נאה להם והם היו נאים לה, אך בדור של עקבתא דמשיחא לא תהיה ההתאמה הזאת, שיהיו פושעים וחטאים, ובדור כזה תהיה נפילה גדולה, ושייך לומר "הארץ אשר תיפול".

אך בדור באי הארץ שהיו נאים זה לזה, אז הפיל לפניהם את  שר האומות, כי כשהס"מ שולט, יש לכל עם מאומות העולם איזה חלק בו. ולכן שייך לשון נפילה, היינו על שבעים אומות.

(זה כנראה יסוד שיטתו שדברים רבים הנעשים בארץ שלא בדרך הטבע, שרבים רואים בזה מעשי ניסים, שהרי קוב"ה לא עביד ניסא חשיקרא, הרבי מסטמר רואה בהם מעשה שטן, שהרי הוא השליט כאן).

עוד פירש שם, שכשישראל חוטאים בא"י, מתקפל המקום מא"י והולך לו, "דקדושת א"י אין רצונה לסבול הטומאה, וע"כ נתקפלה הארץ מתחתיהם, ורצועה בישא מארץ העמים נמשך עליה ". ודחייה זו היא נקראת נפילה.

וביאר בזה מה שנא' על משה "ויראהו ה' את כל הארצות עד הים האחרון", ודרשו חז"ל שהראהו ה' למשה א"י מיושבת על שלוותה, וחזר והראהו המציקים לה. ועוד דרשו – 'עד הים האחרון', עד היום האחרון, מלמד שאראהו את כל העולם כולו (ספרי פ' ברכה). ומה יש לו להראות את כל העולם, הרי המטרה להראות לו את א"י? אלא הראהו את כל חלקי א"י המפוזרים בכל העולם. אלו תורף דבריו.

והנה ישנו מאמר הסותר מכל וכל את דבריו. עה"פ ביחזקאל ל"ו, יב "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה". אמר הקב"ה: הלוואי יהיו בני עמי בא"י אעפ"י שמטמאין אותה. (מדרש איכה ג, כ). הרי לנו שחשיבותה של מצוות ישוב א"י כ"כ גדולה, שמעדיף הקב"ה שישובו אל הארץ, אף שכרגע עדיין חוטאים הם.

בספר 'נחלה לישראל' שנדפס בירושלים בשנת תרמ"ב, על קדושת ומעלת א"י, מהגאון ישראל זאב הלוי שהיה ראש בי"ד בק"ק אוהלי במדינת אונגרין יותר מארבעים שנה, ולעת זקנתו עלה לטבריה בשנת תרכ"א, והיה אב"ד בצל האדמו"ר בעל ה'ישמח משה', ושם הביא פעמים רבות מדרש זה וכתב: "אעפ"י שמטמאין אותה, מדבר ברשעים גמורים שהיו בזמנו בא"י, ואעפ"כ קרואים בנים (רמז למש"כ בקידושין (לו ע"ב) עה"פ "בנים אתם לה' אלקיכם", "בין כך ובין כך קרויין בנים"). "והגם שלפי ראות עינינו ראויים היו שהארץ תקיא אותם בעודם חיים, אעפ"כ אין לנו רשות לבזותם כי ראויים הם לשאת פירות, וכמ"ש, 'הלואי יהון בני עמו אעפ"י שמקניטין אותו ומטמאין אותה'. ולא עוד, הרי אותם המדברים על יושבי א"י, והם לבוז ולקלון בעיניהם, אם כן מסתמא בליבותם ומחשבותם גם פחיתת א"י גופא, כי חושב בליבו שאין עתה ממש בקדושתה של א"י, כי לא נראה ולא ניכר שום רושם בבני אדם את קדושתה, כי ריק הוא כמו בחו"ל, אבל האנשים האלה (המדברים סרה על יושבי א"י) חוטאים הם בנפשותם, באם אינם מודים בקדושת הארץ ואינם מאמינים בזה, אז ממילא אין להם חלק ונחלה בקדושת א"י, אם כן לפי"ז נחתך דינם עפ"י הגמ' בסנהדרין ריש פרק חלק – 'הכופר בתחיית המתים אינו עומד בתחיית המתים', ואמרו שם הטעם מידה כנגד מידה".

והרבי מסאטמר הביא ג"כ דברי חז"ל אלו, ואמר על הפרשנות הנ"ל - "והאפיקורסים אומרים פירוש זר בדברי הילקוט סוף מגילת איכה, " אמר הקב"ה הלוואי יהיו בני עמי בא"י, אעפ"י שמטמאין אותה", והוא עצמו מבאר שם שהכוונה ל'בני עמי', אלו יהודים מקיימי מצוות, אלא שמטמאים אותה מצד שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועליהם נאמר שיבואו, אעפ"י שחוטאים, ולא על הרשעים. וסיים "והוא ברור ומפורש לדבריהם".

ואחד מן האפיקורסים הללו שמבארים פירוש זר בילקוט הוא הרב הנ"ל, ששימש ארבעים שנה אב"ד בבי"ד של האדמו"ר בעל ישמח משה ר' משה טייטלבאום, שהיה סבו של הרבי מסטמר (ר' התקופה הגדולה, עמוד קפט, וכתב שהראה לו דברים אלו הראה לו האדמו"ר מצאנז זצ"ל מנתניה).

ובעניין הביטוי שהארץ נופלת, כתב השפת אמת "כי בוודאי הכנענים לא ראו מעולם בחי' א"י, וע"י הכנת בנ"י בכניסתם לשם, ירד משמים בחי' א"י לא"י הגשמית, כמ"ש שביהמ"ק שלמעלה מכוון כנגד שלמטה. וזאת הארץ הפנימית הראה הקב"ה למשה, ואז תיפול הארץ העליונה למטה כדי להתאחד עמה, ואז מתגלית קדושתה של א"י בפועל.

וכ"כ הגר"א עה"פ בפרשה "ולא תטמא את ארץ אשר אני שוכן בתוכה" -  שתיכף כשנכנסו לא"י ירדה שכינה לארץ ממש מהאויר.

אמנם נכון שמוזכר במקראות שע"י העוונות נטמאת הארץ, ואף גורמת גלות, אך כיום יש להסתכל על כל האירועים במשקפיים אחרות. אנחנו היום בעידן הגאולה. וכמו שאמר הרב הרצוג בשעתו שמובטחים אנו שחורבן שלישי לא יהיה. ואמר לשליח הממשלה האנגלית שבא להשפיע עליו שיישאר באמריקה: "תודיע ללונדון את דעתי הברורה, שאין שום מקום לפחד, כי ניצחון הנאצים במזרח התיכון פירושו חורבן שלישי של הישוב בארצנו הקדושה, ועל חורבן שלישי לא ניבאו נביאנו נביאי החירות" (מייזליש עמ' 54).

ובקבלת הפנים שערכו לו אנשי רחובות בשובו לארץ הכריז: "רבותי אל תיראו, אל תפחדו ואל תערצו, לא יבוא צר ואויב בשערי הארץ, ליבי אומר לי, וכך אני יכול להבטיחכם בפה מלא, כמו שכתוב "וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי". ניבאו לנו שני חורבנות, הם היו כבר. חורבן שלישי לא יהיה. ההשגחה העליונה עזרה לנו בבניין הארץ, ואני ערב לכם שהארץ תישאר לפליטה, אך "מי יתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה' שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל".

בעבר שאלתי את הרב נריה זצ"ל, מניין שאב הרב הרצוג את הביטחון הזה, שחורבן שלישי לא יהיה, וסיפר לי שאף הוא שאל את בנו, יעקב הרצוג, שאמר לו שאף הוא שאל את אביו, ואביו ענה לו שהתבסס על המדרש - "'ואני כאשר שכלתי שכלתי' כאשר שכלתי בבניין ראשון אשכל בבניין שני ויותר לא שאכל עוד" (פר' מקץ).

יסוד הדבר, שאין קדושת הארץ נובעת מקיום המצוות בה, אלא להיפך. קדושת הארץ היא עצמית, נופלת מלמעלה, כדברי השפת אמת, וקדושתה אינה מתבטלת כשעוברים בה עבירות, היא רק נטמנת ומתכסה. משום כך לא ניתן להיאמר, שקדושת הארץ מסתלקת לחו"ל בעת שישראל חוטאים.

האריך בדבר הרב קוק זצ"ל במבוא לשבת הארץ (ע"ש בפרק ט"ו), ובתוך דבריו הביא דברי הכפתור ופרח (פרק י), שכ' שקדושת הארץ אינה תלויה במצוות התלויות בארץ, אלא היא קדושה עצמית, ודווקא משום קדושתה המרובה, מעוטרת היא במצוות רבות, אך לא המצוות הן יסוד קדושתה של הארץ. וע"כ כל גדולי האומה, יעקב, יוסף, משה, כולם היו משתוקקים להיקבר בה בהיותם בחו"ל, אעפ"י שעדיין לא נכבשה, ועדיין לא היה בה חיוב מצוות. והביא מבעל התרומה, שביטול הקדושה אינו נוגע אלא לעניין תרומות ומעשרות, "אבל קדושת הארץ כולה, לגבולותיה המוגבלים בתורה, ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת ה', מקדושה הראשונה ולהלן, כדקאי קאי, לא בצר (לא חסרה), לא בזמן הגלות שהיה בבבל וגם לא בגלותנו היום וכו'. שאם לא כן, והווי ליה כחו"ל, א"כ כל אותן שבעים שנה, הצדיקים אשר ניקבו בשמות, שנודע קבריהם בארץ, עמדו כל אותן שבעים שנה בחוצה לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברים בחוצה לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא, או ירושלים שקדושתה לעולם, הייתה כחו"ל כל אותו זמן? הלוא הם היו חוששים שמא יבוא היובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שהוא שלו (ע' ב"ב קיב ע"א), ולא יהיו חוששים שמא יבוא הגלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ וכו' ולא היו בכלל 'וכיפר אדמתו עמו', ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בא"י?! – זה חלוף לא יתכן". וסיים שם הרב קוק זצ"ל "אלה הם דברי פי חכם, האמורים מיסוד קדושת הארץ, שהיא עליונה גם מקדושת המצוות כולן, ואדרבה, היא משפעת מקדושתה על קדושת המצוות כולן".

וכבר כ' הרב חרל"פ זצ"ל, שאין אנו אומרים "ארץ התלויה במצוות", אלא "מצוות התלויות בארץ", ללמדך שלא המצוות הן שמעניקות לארץ את קדושתה, שאז אולי היה מקום לומר, שכשלא מקיימים מצוות ממילא בטלה קדושת הארץ, אלא להיפך, מתוך קדושתה העצמית, היא מעניקה ערך מיוחד למצוות המתקיימות בה, ואף מולידה מצוות נוספות הקשורות לקדושת הארץ, אך ההתחלה היא מקדושתה העצמית, וע"כ אין קדושתה תלויה בשאלה אם מקיימים בה מצוות אם לאו.

והדבר דומה לקדושת ישראל. רבים חושבים שקדושת היהדות נובעת מתוך קיום המצוות, ולא היא. לא המצוות יוצרות את קדושת ישראל, אלא קדושת ישראל גדולה כ"כ, עד כי היא באה לידי ביטוי ברוב מצוות. אך גם מי שאינו מקיים כל המצוות – "ישראל אעפ"י שחטא, ישראל הוא".

"כנסת ישראל "בגודלה, איננה באה מתוך דרכי חייה אל רעיוניה, דעותיה והלך נפשה, אלא להיפך, ממעלה למטה, מתוך מחשבותיה והגיון לבבה על עצמה ועל העולם היא באה לאוצר המעשי שלה, והיא מוצאת את מנוחתה, את עצמת כבודה וערכה, כשהיא מגשמת את רוחניותה בחייה, בחיי אישיה הפרטיים ובחיי לאומיותה" (אורות עמ' קכג). היהדות, היה הרב צבי אומר, אינה מתחילה מן המצוות – היא נגמרת במצוות. היא מתחילה מן הנשמה. "עם זו יצרתי לי". "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים" ורק משום זה "נתן לנו תורת אמת", ולא שנתן לנו תורה, ומשום שהסכמנו לקבלה, בחר בנו מכל העמים. וכך גם קדושת הארץ, היא אינה נובעת מהמצוות הרבות והנוספות המתקיימות בה, אלא קדושתה עליונה ועצמית, ודווקא מתוך כך מרובה היא במצוות, וגם אם אינן מתקיימות בה , לצערינו, אין זה פוגם בקדושתה העליונה. 

בזמן הגלות השכינה בארץ אמנם נסתרת, אך כשמגיע זמן הגאולה היא מתעוררת משנתה, והיא גם תשפיע לבסוף על תהליך החזרה בתשובה, ובעניין זה כתב הרב זצ"ל באיגרת התשובה "ואם יבוא אדם לחפש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכווין שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו" (אגרת שעח). רק מתוך הבנה שאנו חיים היום בתקופה של תחייה, של התעוררות עצמות יבשות מן הקבר, של קיבוץ גלויות, כפי שהתנבא הנביא יחזקאל, רק אז אפשר להבין את סיבוכי התקופה, ולהתבונן על הנעשה מתוך השקפה של אמונה.

"לכן אמור לבית ישראל, כה אמר ה' אלקים, לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם, וידעו הגויים כי אני ה', נאום ה' אלקים בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מן הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם".

"ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנא' 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא' (יחזקאל לו). ופירש"י: כשתתן א"י פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. והוסיף המהרש"א בחידושי אגדות שלו "לפי שכל זמן שאין ישראל על אדמתם, אין הארץ נותנת פירותיה כדרכה, אבל כשתחזור ליתן פירותיה, זהו קץ מגולה, שקרוב לבוא זמן הגאולה, שיחזרו ישראל על אדמתם". והוסיף שם "וזה דבר ניסי, ודאי קץ מגולה הוא".

רק בשלב הבא יתקיים "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטיהרתם מכל טומאותיכם...ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו'" (יחזקאל לו).

חילול השם של עם ישראל בהיותו בגלות גדול מהחילול שמצויים בארצו ולא חוזרים בתשובה.

על כך אנו מזכירים ג' פעמים ביום "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". לא למענינו אלא למען שמו.

כשמבינים שאנו חיים בתקופה של גאולה, כל מאמרי חז"ל מוארים באור אחר. וכן כ' בעל אור החיים שכשתבוא הגאולה בעתה היא תבוא "אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו" (ויקרא כה כח). משום שבעידן הגאולה החשבונות האלקיים שונים לגמרי – "לא למענכם אני עושה בית ישראל אלא למען שמי".