רש"י פי': "כשהם עומדים משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות" וכו'. וכך פתח רבי יוסף קארו את ספרו השו"ע או"ח סי' א סעיף א: "יתגבר כארי לעבודת בוראו" וכו'. פתיחה זו מבוססת על דברי הטור שפתח את חלק או"ח במשנה באבות "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. הנה פירט הטור ד' דברים, והתחיל בעזות הנמר וסיים בגבורת הארי.  מדוע נקט אפוא הב"י בשו"ע רק דוגמא אחת מבין הארבעה שהזכיר ר' יהודה בן בבא באחרונה, והיא גבורת הארי?

הרב קוק זצ"ל בספרו 'מצוות ראיה': כ' באו"ח סי' א' ס"א, שהארי, לא זו בלבד שיש בו תכונת הגבורה והוא משתמש בה לעיתים, אלא שתכונה זו קנוייה בנפשו ובטבעו, וחובה על כל יהודי לקנות תכונה זו, כדי שתהיה קנויה בנפשו, שלא רק שיוכל להשתמש בה, אלא "שכל כך תהיה מידת הגבורה קנויה אצלו, עד שתפעל אצלו ממילא, ועכ"פ עיקר ההוראה על הקניין שבנפש, דבאמת ישנן מידות אחרות שהן טובות בשימושן, ומ"מ אין ראוי שיהיו קניין בנפש. אבל מידת הגבורה, למדין אנו מכאן, שראוי לקנותה בתור קניין בתורת קניין בנפש". כלומר, לא רק שתהיה תכונת הגבורה בידו לעת הצורך, אלא שתהיה חלק מתכונות הנפש שלו. ועל כך מורה הלשון "יתגבר כארי", לשון מתפעל, שהתכונה חדורה בקרבו.

ובזה ביאר הרב החילוק בין מידת הגבורה למידת העזות. מידת העזות, אעפ"י שצריך להשתמש בה לעבודת הבורא, מ"מ המידה עצמה היא פחותה, ואין לקנותה קניין גמור בנפש. משא"כ מידת הגבורה שהיא יפה בעצמה ומעטרת את הנפש, ויש לקנותה בקניין גמור.

ובזה יתבאר עניין נוסף. לכאורה ישנה סתירה ביחס למידות. הנה תכונת העזות היא תכונה מגונה, וע"כ נאמר "עז פנים לגהינום". אך מאידך נאמר "הוי עז כנמר". וכן לעניין הבושה. נאמר בגנותה "לא הביישן מלמד", אך מאידך משבחים מידה זו, "בושת פנים לגן עדן".

מפרש שם הרב שהפנים מורים על קניין בנפש, על הפנימיות, ולכן כשאדם הוא עז פנים, היינו, כשהתכונה הופכת להיות חלק מנפשו, עליו נאמר "עז פנים לגהינום". אך להשתמש בה לעבודת הבורא ודאי היא נצרכת, וע"כ נאמר "הוי עז כנמר".

מאידך מידת הבושה, כשהיא באה בצרוף  הפנים, אזי היא חשובה ורצויה, וע"כ "בושת פנים לגן עדן". ברם בשימוש במידת הבושה צריך ליזהר ולהשתמש בה רק במקום הראוי, וע"כ "לא הביישן למד". היינו שאין להשתמש במידה זו בשעת הלימוד "במקום שתמנע מחכמה ושלמות, אעפ"י שהיא מידה טובה בקניינה בנפש".

אילו היה כתוב רק "יתגבר לעשות רצון בוראו", היינו מבינים שיש ענין להשתמש בתכונת הגבורה לעבודת הבורא. אך עתה שנכתב "יתגבר כארי", הכוונה שתהיה תכונה זו קבועה בנפשו, כמו שהיא אצל הארי.

ומובן מה שבחר הב"י לפתוח בתכונת הארי, משום שהב"י פי' שם שהגבורה היא כנגד הלב, וכבר אמרו באבות פ"ב, שהלב הטוב הוא כנגד הכול. וע"כ הקדים הב"י את גבורת הארי, שהיא אמורה להיהפך לתכונה שבנפש, ובה תלוי הכל, כשם שהכל תלוי בלב. 

(פורסם באשכולות 426 # בלק תשע"ז)