בס' אורות (אורות ישראל פ"א, יג) קובע הרב קוק זצ"ל ש"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות אלקית, וא"א לכנס"י להיפרד מצור ישעה, אור ה' אלקי ישראל". אלא שההכרח הזה הוא טבעי, ומשום כך יש בו חסרון, שאינו מאפשר את הבחירה החופשית, ואין לדעה חלק בו. ודוגמא לכך היא יצירת האדם, שנבראו זכר ונקבה, דבוקים יחד, וחיבור זה הוא הכרחי, וע"כ באה "הנסירה", הניתוח, כדי להפריד ביניהם ולאפשר את החיבור מתוך בחירה חופשית, עד שיכריז האדם מתוך הכרה, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". לאחר החיבור החופשי מגיעה האהבה לדרגה גבוהה יותר, שהרי עד עתה היה החיבור גב אל גב, ואילו עתה – פנים אל פנים.

בזה מוסבר גם איסור נידה אל בעלה. יש הכרח ליצור מידי פעם פירוד בין בני הזוג, כדי שהחיבור ביניהם לא יהיה מושתת רק על תאוות המין, אלא לרומם אותו לאהבה אצילית טהורה, וע"כ באו הלכות נידה כדי ליצור הפרדה זמנית מידי פעם, המגבירה את האהבה והגעגועים של בני הזוג.

באמת יש לרעיון זה סמך בדברי חז"ל שאמרו (נידה לא ע"ב) "היה ר"מ אומר, מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה, מפני שרגיל וקץ בה, אמרה תורה, תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".

אמנם בספרו מצוות ראיה כ' הרב על דברי הפירוש 'תורת השלמים', שכתב בסי' קצה ביו"ד סק"ה, שזה עיקר טעם איסור נידה, וז"ל: "שיטפא דלישנא, אבל ח"ו לומר שהוא עיקר הטעם, ולא נתגלו טעמים של מצוות".

ביתר הרחבה כ' הרב על החילוק בין ההדרכה הטבעית לזו של התורה, בספרו עין איה, על מס' שבת (פ"א אות ס). שם מסופר על תלמיד שמת בחצי ימיו, והייתה אשתו מחזרת בבתי כנסיות ובתי מדרשות לברר איך יתכן שבעלה "ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש ת"ח, ומת בחצי ימיו", ולא היה מי שיחזיר לה תשובה. עד שפעם אחת התארח אליהו אצלה, ואמר לה, "בתי בימי נידותך מהו אצלך? אמרה לו ח"ו, אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבוניך מהו אצלך (כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה, וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה, שמא תראה ותסתור ספירתה – רש"י)? אמרה לו, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקרוב בשר, ולא עלתה על דעתו דבר אחר. ואמרתי לה, ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה".

וכ' ע"ז הרב זצ"ל וז"ל: "במקום שהדברים התוריים והדברים הטבעיים מזדמנים לפונדק אחד באורחות המוסר, שם צריך שמירה יתרה שלא יטעה אדם, ולא יטעה את זולתו, לחשוב שענייני התורה משתקפים בהשקפה אחת ובערך אחד עם העניינים הפרטיים".

אמנם הרחקת האשה מבעלה בזמן נידתה תואם את דרכי הטבע, אך בימי ליבונה, שכבר פסק דמה, ואין כאן אלא הגבלה שמקורה בתורה בלבד, דבר זה מורה על דרכי קדושה שהן הרבה מעבר להגיון האנושי. דברי התורה "נעלים הרבה מהשקפת הטבע הפשוטה, ההיגיינית, ואפי' המוסרית שבה".

אותו תלמיד הראה שההגבלה הטבעית עומדת אצלו בדרגה נעלה מההגבלה התוריית, וכאילו ההדרכה הטבעית היא עיקרה של תורה, וע"כ החמיר בה בימי נידותה יותר מבימי ליבונה. ובאמת הטומאה היא מושג רוחני "שרק התורה תוכל להגבילו עפ"י עצת עליון, לא עפ"י אורחות החוש הטבעי". וע"כ מת בחצי ימיו, שהרי חצי ימיו למד, קרא ושנה ושימש ת"ח, ובחצי השני של ימיו היה אמור להשפיע וללמד, וניטלה ממנו האפשרות הזאת, כדי שלא ישפיע על הקרובים לחוגו הדרכות מקולקלות.  

(פורסם באשכולות 416 # תזריע מצורע תשע"ז)