לקראת היציאה לבין הזמנים חשבתי לעסוק מעט בחשיבות המצווה של כיבוד הורים.

כותב ספר החינוך (מצוה לג) על חשיבות הכרת הטוב למי שהביא אותו לעולם הזה ודאג לכל מחסורו:

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.

אמנם הוא מוסיף ואומר שיש כאן מסר עמוק יותר – ההכרה בטובת הקב"ה:

וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.

חז"ל קבעו לנו כלל מדהים: כל הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של מקום.

הרב יצחק שרביט סיפר, שפעם לקח בחור טרמפ באחת הצמתים והתפלא שאינו אומר דבר. לאחר כמה דקות נסיעה שאל אותו מדוע לא אמר "תודה". והלה השיב בפשטות שאם הוא לא היה עוצר מישהו אחר היה עוצר. הוא בסך שליח של הקב"ה... [כיצד אתם הייתם מגיבים לבחור כזה?]. ולכאורה אותו בחור צודק! כיצד ניתן להתעלם מהחסד האלקי ולהודות לשליח? ממש "חמרא למריה וטיבותא לשקייה"! (ב"ק צב ע"ב).

אלא זה בדיוק מה שחז"ל קובעים – ההפך הוא הנכון! מי שמתעלם מ"הצינור" דרכו עבר החסד האלוקי סופו לכפור גם בטובה של הקב"ה. ובמיוחד הדברים אמורים במצות כיבוד הורים שהקב"ה בעצמו ציווה לכבד אותם, וזה עצמו הרצון האלקי – ואפילו במקום שנראה לכאורה שאין הוא חייב לכבדם.

מה גם שאף אומות העולם התפעלו ממצוה זו:

מאי דכתיב: יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך? מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות (קידושין לא ע"א).

וכל זה הוא הפך אווירת הרחוב בימינו ש"העולם שייך לצעירים", או להבדיל, דברי נדב לאביהו "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג הדור".

ולצערנו, לפעמים מצוי שבחור ישיבה המתחזק ורוצה להקפיד על איזו הנהגה טובה שאינה אפילו מדרבנן, מסוגל להתווכח ולפגוע בהוריו, ולעבור על איסור חמור מדאורייתא.

מכאן ברצוני לחזור לבראשית. לאחר שהקב"ה מביא לאדם את האשה נאמר:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כג-כד).

ומסביר הרד"ק:

לא אמר שיעזב איש אביו ואמו בעבור אשתו שלא יעבדם ויכבדם כפי כחו, אלא אמר כי דין הוא כי יעזב איש את אביו ואת אמו שגדל עמהם עד שנשא אשה ויעזבם מלדור עמהם ודבק באשתו וידור עמה בבית אחד.

רש"י לא ביאר כך, והסביר ש"רוח הקודש אומרת כן" (ואין אלו דברי האדם, בהמשך לפסוק הקודם) לאסור על בני נח את העריות. ומדוע הסביר כך? שכן "למה צריך לעזוב את אביו ואת אמו בשביל אשתו" (גור אריה), ובנוסף לא ברור מה הראיה מאדם הראשון שלא היו לו הורים (שפתי חכמים).

ובכלל, לפי מה שהקדמנו לכתוב על חשיבות מצוות כיבוד הורים לפני הקב"ה, כיצד התורה משתמשת בלשון כל כך חריפה של "עזיבה" שעשרות פעמים בתורה ובנביא משמשת לשון נטישה ובמיוחד כלפי הברית בין ישראל לה'[1].

רציתי בסייעתא דשמיא להציע הבנה מחודשת לפסוק זה.

התורה מצווה אותנו:

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג, ה).

מסביר האבן עזרא במקום:

תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד, ויקום החמור.

ומוסיף שיש שפירשו אחרת בדרך רחוקה מהפשט. וכוונתו לרש"י שכתב:

עזב תעזב עמו - עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב, לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג, ח) ויעזבו ירושלם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה.

רש"י מבאר שלשורש ע.ז.ב יש משמעות נוספת – שאפילו נראית הפוכה למשמעות הרגילה[2], והיא לשון של עזרה. כוונת המילים "עזב תעזוב" שיש לעזור לשונא לפרוק את המשא מעל החמור.

ובחזרה לאדם הראשון. על המשך הפסוק "והיו לבשר אחד", לכאורה יש קושי, שכן לא נראה שהאדם ואשתו חוזרים להיות מדובקים ולהיות כבשר אחד. ומסביר רש"י שהכוונה לוולד הנוצר ע"י שניהם. שם, באותו ולד, נעשה בשרם חד. וכבר הקשה עליו הרמב"ן במקום: "שאין בזה טעם, כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בוולדותיהם".

על כל פנים שומעים מכאן, שעניין הפסוק להורות על עניין מיוחד באדם, שאינו קיים אצל שאר בעלי החיים. ומהו אותו עניין? "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו!".

מדוע מצינו באדם שהוא שומר על קשר עם בית הוריו ועוזר להם? אצל בעלי החיים כאשר הוולדות מתבגרים, כל אחד יוצא לדרכו. מה נשתנה בזה האדם בטבעו? מלמדת אותנו התורה שבאדם יש חידוש גדול - "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – בילדים שלהם (כדברי רש"י). הילדים הינם הביטוי לבשר אחד, לדבקות של ההורים. הילד הוא חלק ממש של ההורים שלו. הוא לא מציאות נפרדת. לא סתם פרי שנופל רחוק מהעץ. הוא ממש הבשר האחד של הוריו.

אמנם ברור שהאדם עצמו דבק באשתו, אך אין הוא מתנתק מבית הוריו. הוא נשאר מחובר. חיבור שמקשר אותו עד בורא עולם.

(פורסם באשכולות 415 # ויקהל פקודי תשע"ז)