בשיחתנו לפרשת תצוה דנו במשפט הפרדוכסאלי "ישנו עם אחד - מפוזר ומפורד", ובהסברו של הרב קוק זצ"ל, שאמנם העם נראה מפורד בחיצוניותו, אך באמת הוא אחד בפנימיותו. במאמר זה נציג את השקפת הרב במהות האחדות.

שלום הוא ערך נשגב גם בעיני אומוה"ע, אך הוא שונה במהותו מזה שלנו. בעיני האומות "אין השלום תכלית עצמית, אלא אמצעי להפיק חפץ השגת כל חפץ לבבן". כלומר, שיפור תנאי החיים של כל אחד. ואילו בישראל השלום הוא ערך עצמי, שאנו שואפים להשראת שכינה, "והוא אינו משרה שכינתו כי אם כשהשלום בישראל". ומכאן לחילוק נוסף, שאצל האומות השלום הוא בעיקר בעולם המעשה, ואצלנו הוא גם שלום במחשבה, "שיהיה נתון בלבו ונפשו לאהבת אחיו ועמו".

וזה עניין השקלים המוזכרים בפרשה, שהמניין של ישראל נעשה ע"י מחצית השקל, וזה בא ללמד על האחדות האופיינית בישראל. באומוה"ע כשהפרטים מתכנסים לצורך האחדות, הרי האחדות חוזרת אל הפרטים, כי בסופו של דבר המטרה היא רווחת הפרט, והכלל אינו אלא "חברת אחריות גדולה", כמין חברת ביטוח לאומי. שהרי א"א שכל אחד יספק את כל צרכיו לבדו. וע"כ לצורך רווחתו האישית הוא חייב להתאחד. משא"כ בישראל, בסופו של חשבון הכל נעשה לצורך הכלל, "במה שקדושת כל המצוות ועבודת השי"ת שישראל עושים, עיקר פעולתם הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל" (ע"פ מדבר שור, דרוש טו).

כך פירש הרב גם את עניין ברכת המזון. ברכה ראשונה תיקן משה כנגד המן, המזון הבונה את הגוף הפרטי. הברכה השניה תיקן יהושע כנגד הארץ, הלאומיות. ברכה שלישית תקנו דוד ושלמה. דוד כנגד ירושלים, הצורה הרוחנית הלאומית, ושלמה כנגד ביהמ"ק, שהוא תיקון כלל האנושות, כמ"ש שלמה בחנוכת המקדש, "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים".

"החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים את אושרם בתוך הכלל הגדול". "ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח אבן אחת בבניין העולם היותר כללי". אף שהאכילה ענינה פעולה אנוכית בלבד, אך אדם מישראל, בגשתו אל אכילתו, שם לנגד עיניו את העניין הכללי, שבאכילת פרטית זו הוא תורם את חלקו בבניין הלאומיות וכלל האנושות.

"אהבת ישראל צריכה להתפרנס. אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט, הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים... והרצון הזה צריך להיות מתעורר ע"י סיבות לימודיות וחינוכיות. [הדברים הטבעיים אינם זקוקים לטיפוח, הם טבועים באדם, כשם שאין צורך ללמדו לאכול]. "אבל הקישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאוויים רוחניים משותפים, שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאוד גם בלבו של כל יחיד, וכ"ש בחיי הציבור כולו" (אורות עמ' קנ). [עם שהלאומיות שלו מושתתת על מאוויים רוחניים, חייב לעמול ולטפח כל הזמן את המוסריות שלו, משום שהמוסריות אינה דבר שתבוא מאליה כמו הצרכים הטבעיים]. "נמצא קיום המצוות הוא היסוד המזין להחזקת כח החיים של הלאומיות הישראלית, שאוצר בקרבו אותו החומר המזין של המוסריות, הנדרש כדי להעמיד את התביעה הלאומית הכללית על מכונה" (אורות, עמ' קנט).

מזה ילמד היחיד עד כמה חשובה תרומתו האישית לבניין הכלל. "לפי אותה המידה שכל יחיד מתעלה, שכל תכונתו האישית מזדככת, כך הוא מטביע בתוכיות של האומה כולה את החלק האצילי שבו, והיא מתווספת על ידו בעטרה של תפארת...על כן הצד הרוחני שבהתגברות הלאומיות תלוי בזיכוך האישי של כל פרט" (אורות, עמ' קנח).

וע"כ נקבע שכל אחד מישראל יתן תרומה שווה, ושמשקלים אלו ייעשו אדנים למשכן. המשכן מורה על קדושת הכלל, והאדנים מונחים ביסוד המשכן, להורות "כי יסוד המבוקש מכל עבודת ה' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל". וע"כ נקבע שיסוד עבודת הכלל יהיה מורכב ממחצית השקל של כל אחד מישראל.

(פורסם באשכולות 415 # ויקהל פקודי תשע"ז)