קשה במיוחד היה הפעם לבחור מה להביא לפניכם. לא הגעתי לחצי הפרשה וכבר ראשי נמלא סימני שאלה - האם להביע את תמיהת רבינו על דוד המלך ע"ה שפקד את ישראל ותירוצו או שמא את עניין פטירת הצדיקים הרמוז בפסוק "כי תשא"? הלִכתוב את הסוד המתאר מה נעשה ליהודי בהגיעו לגיל ה-20 או את העומק הנפלא בבניית אהרן את המזבח לפני העגל? ולבסוף ניצחתני שבת קודש (שגם בה נסתפקתי מה משלל העניינים להציע כאן...), ואני תפילה שעשיתי מלאכתי נאמנה.

כולנו יודעים שביום קדוש זה, זוכה היהודי לנשמה יתירה, ובכל זאת יש כאלה שלא יודעים על כך כלל וכך מובא במסכת ביצה (טז ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מצוה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם. - אי הכי לא לענשו נכרים עלה? [שהרי מצינו שהקב"ה העניש את האומות על שלא קיבלו את התורה והמצוות, א"כ שעל שבת לא יענישם שהרי לא ידעו עליה (ע"פ רש"י). ומתרצת הגמ'] - שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו. [תשובה נוספת-] ואי בעית אימא: מתן שכרה נמי [גם] אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו^[1]. דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש".

"והעירותי בצפונו של דבר" אומר רבינו אוה"ח הקדוש, "...וקשה, ולמה לא יבואו בטענה גם כן ויאמרו - אם היה מודיעם נשמה יתירה היו מקבלין שבת, ולא לענשו עליה!", נפלא ללמוד מרבינו איך לומדים גמ', וגם איך מיישבים אותה – "ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו ז"ל ואמרו – 'מתנה טובה וכו' '^[2], פירוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו ואינה שכר שיבואו בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר - למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו?^[3]".

בהמשך דבריו, מכניס אותנו הרב קצת לעומק: "וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם 'מתנה טובה בבית גנזי', וידוע הוא מקום הנקרא 'גנזי המלך' שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא ולזה תקרא 'שבת', כאומרם 'ושבת שמה', כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת (ר"ה לא ע"א). ועולם זה אין בו עצבון ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה, ולזה צוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול^[4] המלאכה^[5] והעינוי, כי באחת מהֵנה תגעל הנשמה משֶבֶת בקרב איש. ולזה תמצא שעיקר איסור אזהרת מלאכות שבת ביאר ה' שהם במחשבה כאומרם (ביצה יג ע"א) מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואפילו דבור של חול אסור (שבת קיג ע"ב), דכתיב (ישעיהו נח, יג) - 'ממצוא חפצך ודבר דבר', והכל לצד תוספת נשמה העליונה לעשות לפניה כסדר עולם שבאה ממנו".

אחרי רקע כזה יכול רבינו לבאר את הפסוק ממנו הוא בא^[6]: "והוא מה שצוה ה' באומרו 'ושמרו בני ישראל את השבת' פירוש נשמה הנקראת שבת ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת, והוא אומרו 'לעשות את השבת'.

וגם כדי להבין את המשך הפס', צריך רבינו לבאר לנו עוד כלל: "ותדע כי מן הנמנע החלטי [בלתי אפשרי] שישיג אדם עלות לעולם עליון זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו אין בהם יכולת לעמוד בגדר עליון. והוא אומרו 'לעשות את השבת' פירוש שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג נפשם בגנזי עליון. ואומרו 'לדורותם' כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם הבא".

ולחזק דבריו אחרונים מביא הרב על דרך הרמז: "עוד ירצה לשון דירה ולזה כתובה חסרה בלא וא"ו ['לדרתם'] והם דברינו שירמוז אל מקום דירת הנשמות והוא עולם המקוּוֶה שכרת ה' ברית לתתו לנו, והוא אומרו 'ברית עולם', ואולי שירמוז באומרו ברית עולם לתרי"ג מצות שחשבון ברית עולה תרי"ב וכולם תלויים בשבת הרי תרי"ג, ולזה סמך תיבת 'ברית' ל'עולם' לומר כי על ידי שמירת שבת הוא מקיים כל תרי"ג מצות שהוא שקול כנגדם והנה עולמו".

הפירוש נפלא אבל מה קשורה הכותרת לכל זה? אז תקשיבו לסוף הדברים: "ואומרו 'ביני ובין בני ישראל' פירוש - אין זר אתנו בעולם הלז, ואולי שגם המלאכים לא ישבו במסיבתינו [יחד איתנו] בעולם זה כי הוא למעלה מעולם המלאכים, ועל דרך אומרו (במדבר כג, כג) - 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל', ואמרו ז"ל (מדרש אגדה במדבר כג, כג) שהמלאכים ישאלו לישראל הקרובים לאל, מה פעל אל. עוד ירצה ביני ובין בני ישראל יהיה סוד הדברים האמורים ולא ידעם אדם בעולם, והוא מאמרם ז"ל (ביצה טז ע"א) שאמרו 'נשמה יתירה לא אודעינהו' כי אין חפץ לה' שידעו האומות סתרי אל חי, והוא אומרו (תהלים קמז, יט) – 'חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי' ואמרו ז"ל וכו'^[7]. "ואומרו 'אות היא לעולם' פירוש כיון שכל זה יהיה סוד לישראל ולא יגלו הדבר, אם כן הבא לישאל על מצות היום - מה היום מימים? מה אות נעשה בו לעשות בו כל השינויים? מה תהיה תשובתינו אליו? לזה אמר – 'אות היא לעולם' פירוש שיהיה נגלה לבאי עולם כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת וגו'. טעם זה יהיה נגלה לזולתינו ועם בני ישראל טעמם כמוס עמם, חתום באוצרות החיים".

"אשרי העם שככה לו"!