ידועים דברי חז"ל על פסוק זה, שאינו מתפרש כפשוטו שמוציאים את עינו של החובל כנגד העין שהוציא לנחבל, אלא החובל צריך לשלם ממון בדמי העין של הנחבל (וה"ה לשאר האיברים).

וכל מעיין ישר, שואל את עצמו את השאלה היסודית והמתבקשת: איך חז"ל מוציאים פסוק מפשטו?

אמנם בריש פרק החובל (פג ע"ב – פד ע"א) מאריכה הגמ' להביא כמה מקורות לכך ש"עין תחת עין – ממון"^[1], אך סוף סוף אין זה פשט הפסוק לכאורה. הרי אם התורה היתה רוצה לומר שישלם ממון היא היתה כותבת זאת בפירוש! בכלל, ישנה תחושה כזו שהיתה לחז"ל מגמה לומר שמדובר על תשלום ממוני בלבד ולא על עונש הגוף, וכדי להצדיק זאת חפשו רמזים לכך בפסוקים. למה לא לפרש את הפסוקים כפשטם?

נראה שהדברים קשורים מאד אל היסוד שנתבאר במאמרים הקודמים. היה פשוט לחכמינו שהתורה לא תצווה להעניש עונש אכזר כזה של הוצאת עין או אבר אחר, גם אם זה מה שעשה החובל. בפרט שעונש זה לא יעזור לנחבל ולא יפצה אותו. המוסר הטבעי והישר אומר שהעונש צריך להיות ממוני בלבד ולא גופני, בוודאי לא הוצאת איבר כזה או אחר^[2].

על מקרים פחות קיצוניים מזה הביאו בגמ' את הפסוק "דרכיה דרכי נעם" כדי לבאר מדוע לא לפרש את התורה באופן "לא נעים"^[3]. כלומר, מושכל ראשון בהבנת דיני התורה, שהם צריכים להיות נעימים, טובים וישרים, בעיני האדם המתבונן הבוחן את הדברים בשכלו הקט ולפי מצפונו האנושי.

לכן, מלכתחילה מניחים חכמינו שלא יתכן שהתורה תאמר להוציא עין תחת עין ממש, אלא ודאי כוונתה לתשלום ממון[4]. מאידך, לא יתכן שהתורה תאמר בפירוש להיפך, ואם אכן היא אמרה כך כנראה שכאן גזר כך הקב"ה ואין לזה הבנה בשכל. לכן הוצרכו לחפש רמזים שונים בתורה עצמה לכך שמדובר בתשלום ממוני.

אמנם עדיין יש להבין: א"כ מדוע לא כתבה זאת התורה בפירוש? מדוע כתבה כך שבמפשט הפסוקים נראה ש"עין תחת עין" – ממש? ויש שתירצו שהתורה רצתה ללמדנו מה היה ראוי לעשות לאדם זה מצד חומרת המעשה שעשה, שבאמת היה מגיע לו שיוציאו את עינו ממש כנגד העין שהוציא לחברו.

אך הסבר זה קשה. הרי לא תמיד מדובר בחבלה מכוונת. אדרבה, הפרשיה בה נאמרו פסוקים אלה מדברת על מקרה של שני אנשים שרבו ביניהם ובטעות נגפו אשה הרה ופגעו בה. ודאי שהנוגף אשם בפגיעה זו ועליו לשאת בתוצאות, אך לא מסתבר כלל לדון אותו בחומרה כזו ולומר שמצד האמת מגיע לו ש"כאשר עשה כן יעשה לו".

נראה שמהתבוננות בפסוקים ניתן לראות שפשט התורה הוא חובת תשלום ממוני ולא עונש הגוף. שכך כתבה תורה (שמות כא):

{כב} וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: {כג} וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: {כד} עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: {כה} כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:

מדוע אומרת התורה "ונתתה נפש תחת נפש..."? לכאורה היה צריך לומר "ולקחת", שהרי בי"ד לוקחים את נפש החובל או את עינו, ולא נותנים אותה לאף אחד (ואם הכוונה לחובל, שצריך לתת את נפשו או עינו, היה צריך לומר "ונתן", כמו בפס' הקודם). לכאורה מוכרחים לומר שהתשלום שנזכר כאן איננו הוצאת אבר כנגד האבר שהוציא, אלא תשלום ממוני, שאותו בי"ד מוציאים מיד החובל ונותנים לנחבל, ועליו אומרת התורה לב"ד – 'ונתתה'^[5].

יתירה מזו: המילה 'תחת' במשמעותה הפשוטה היא – תמורה, תחליף. כך רואים לקמן "לחפשי ישלחנו תחת עינו", "שלם ישלם שור תחת השור", "חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ועוד. מדובר בדבר שתפקידו להשלים במידה מסוימת את החיסרון שיצר המזיק ולפצותו^{[6] [7]}. א"כ, כאשר אומרת התורה "עין תחת עין", דהיינו – צריך להשלים את עין הנחבל ע"י עין אחרת, ברור שהכוונה לדמי עין שישלם לו החובל, ולא לכך שיוציאו את עינו שלו, דבר שלא ישלים במאומה את חסרונו של הנחבל^[8].

כעת, כאשר אנו קוראים את הפסוקים אנו מבינים שבעצם התורה אומרת בפירוש שצריך לשלם ממון בדמי האבר שנחסר הנחבל, ולא את האבר עצמו^[9].

אמנם עדיין קשה להתעלם מזה שבקריאת הפסוקים יש תחושה של "עין תחת עין ממש". צריך לומר שהתורה כתבה בלשון חריפה זו כדי ליצור הרתעה, שאדם ידע מה המשמעות של מעשיו ויזהר מלהזיק.

אך נשאלת השאלה, אם אכן פשט התורה הוא תשלום ממוני, מדוע בגמ' חיפשו מקורות אחרים לכך^[10]?

נראה לומר כך: התורה רוצה שבאמת בקריאה ראשונית ושטחית של פרשיית אדם המזיק, יתקבל הרושם כאילו יש להוציא עין תחת עין ממש. מאידך, התורה סומכת על כך שברור לנו שאין זה ראוי לתת עונש כזה, שהרי זה נגד הצדק והיושר. כדי שלא נחשוב שבכל זאת כאן יש גזירת הכתוב כזו, נתנה לנו התורה כמה רמזים במקומות אחרים המלמדים שהעונש צריך להיות ממוני (ואלו הדרשות המובאות בגמ'), וסתירה זו בין פשט התורה כאן לרמזיה במקומות אחרים ולשכל הישר, מאלצת אותנו לחזור ולקרוא את הפרשיה הזו בעיון ולהבין שאכן זה מה שהתורה אומרת - לתת עונש ממוני ולא גופני.

אלו נפלאות תורתנו הקדושה. כל שאתה ממשמש בפסוקיה אתה מוצא בהן טעם חדש (עירובין נד ע"ב).

(פרוסם באשכולות 412 # תרומה תשע"ז)