{המאמר לעילוי נשמת סבי ר' יהודה זאב בן זרח הכהן ז"ל}

דביר הזמין מחֶברה פלונית מסנני מים לביתו. הוא סיכם עם החברה שיבוא מתקין לביתו ביום רביעי, ובמעמד ההתקנה ישלם לו 1000 ₪, והמתקין יעביר את הכסף לחברה. כשהגיע המתקין לביתו של דביר, הציע לו הצעה מפתה: תתקשר לחברה ותבטל את ההזמנה, ואני אתקין לך באופן פרטי עבור 500 ₪.

האם מותר לדביר להיענות להצעת המתקין?

עלינו לבחון שתי נקודות עיקריות:

נקודה ראשונה, האם מותר לבטל את ההזמנה.

כדי להעביר בעלות של חפץ מאדם לחבירו (לבצע קניה), נצרכים שני מרכיבים: האחד, רצון של המוכר והקונה בקנין. והשני, שהם יבצעו אחת מפעולות הקנין, כגון: משיכה, הגבהה וכו'. כאשר אחד המרכיבים חסר, לא התבצע הקנין.

אמנם, כאשר שני הצדדים הביעו רצון לבצע קנין, ועדיין לא ביצעו פעולת קנין, האם יכולים לחזור בהם מרצון זה?

על כך כותבת הגמ' ב"מ מז: "רבי שמעון אומר... והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו". ובהמשך, בדף מט. מביאה הגמ' שדברי רבי שמעון נתונים במחלוקת אמוראים: "רב כהנא יהבי ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה במאי דנקיטת זוזי הב להו, ואידך דברים נינהו, ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. דאיתמר דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה".

כלומר, רב כהנא מסתפק אם הוא יכול לחזור בו מהמיקח על החלק שעדיין לא קיבל עליו תשלום, רב עונה לו שהוא יכול לחזור בו. כי כל עוד לא הייתה פעולת קנין, אלא רק סיכמו בינהם ("דברים"), יכול לחזור בו. ואילו רבי יוחנן סובר כר"ש שאמנם יכול לחזור בו, אך אין זה מוסרי ויש כאן חוסר אמינות.

הראשונים^[1] ושו"ע^[2] פסקו הלכה כרבי שמעון ורבי יוחנן שדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה:

"הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו".

אמנם, במקרה שלנו מדובר שיש הצעה חדשה, זולה יותר, האם הדין ישתנה?

הדבר תלוי במחלוקת ראשונים ואחרונים:

הרא"ש כותב שכאשר יש הצעה זולה יותר (הנקראת: "תרי תרעי", דהיינו שער-מחיר נוסף על המחיר שקיבל בתחילה) אינו נקרא מחוסר אמנה. וראייתו: ר"ש סובר שאם אדם נתן מעות למוכר ולא ביצע פעולת משיכה, נוצר מצב מעניין שבו הלוקח אינו יכול לחזור בו מהמיקח,כי כבר נתן מעות, אבל המוכר יכול לחזור בו מהמיקח. אמנם, אם קיבל הלוקח הצעה זולה יותר, גם הלוקח יכול לחזור בו:

ב"מ עד: "אמר ליה אימור דאמר רבי שמעון בחד תרעא, בתרי תרעי מי אמר... אלא כי קאמר רבי שמעון בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר".

ראיה נוספת: קידושין ח: "בני רב הונא בר אבין זבון (רצו לקנות) ההיא אמתא בפריטי, לא הוו בהדייהו אותיבי נסכא עליה (לא היה להם כסף, ולכן השארו משכון), לסוף אייקר אמתא, אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן (והמוכר יכול לחזור בו, ולא למכור לכם את השפחה)". ואם היה מחוסר אמנה, איך רב אמי אמר להם לחזור.

אמנם, הרשב"א והתוס' סוברים שגם כאשר יש הצעה זולה יותר, הוא נחשב למחוסר אמנה. וראייתם מהסוגיה שבה נחלקו רב ורבי יוחנן: "רב כהנא יהבי ליה זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה במאי דנקיטת זוזי הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה דאיתמר דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה", משמע שגם במקרה של רב כהנא סובר ריו"ח שדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה.

הרמ"א מביא את שתי הדעות, ומכריע כדעת רוב הראשונים: "אף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו וא"צ לקבל עליו מי שפרע, מ"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אע"פ שלא עשה שום קנין, רק דברים בעלמא.

 וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו.

והני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה.

וי"א דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה, וכן נראה עיקר".

אמנם, באחרונים^[3] נראה שהנטייה היא להקל כשיש הצעה זולה יותר. כי הם מבינים שמחוסר אמנה הוא איסור דרבנן, וכיון שתרי תרעי היא מחלוקת בין הראשונים, הוי ספק, ומקלים בספק דרבנן.

ייתכן ובמציאות שלנו כיום ניתן להקל מסיבה נוספת. החוק קובע שמוצרים רבים ניתנים להחזרה תוך 14 יום מקנייתם. וכך מתנהל השוק היום, שאדם יכול לחזור בו מהמיקח, גם לאחר שכבר נתן מעות והביא את המוצר לרשותו. דבר שהוא בהחלט בניגוד לתפיסת הגמרא. אך כיון שכך מתנהל השוק, ההלכה קובעת שהדבר אפשרי, ואדרבה, "אדעתא דהכי" מתבצעות עיסקאות.

וא"כ, גם בנידון דידן, לא תהיה בעיית מחוסר אמנה אם דביר יבטל את העיסקה עם החֶברה.

 נקודה נוספת שעלינו לבחון היא, האם יש בעיה הלכתית כאשר יש פגם מוסרי.^[4] כלומר, הגענו למסקנה שאין בעיה הלכתית לבטל עיסקה, אך בנידון דידן ודאי יש ריח לא טוב של שחיתות. האם במצב הזה של כשר אבל מסריח יש בעיה?

לכאורה היינו אומרים שזה לא ראוי, אבל אין כאן איסור.

זכינו, ולפני כחודש יצא הספר "נתיב מצוותיך" של הרב זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"ן), שם שואל הרב: מדוע כתבה התורה דברים שאינם מצוות, כגון נח ולוט ששתו יין וכו'? מחדש הרב שיש הלכות שיש לקיימם אע"פ שאין עליהם ציווי ישיר, כי יש ציווי כללי להיות טוב. וכדי שנדע מהו הטוב, האריכה התורה בסיפורים על אבותינו.

והוא מביא לכך שלושה תימוכין: מהרמב"ן בתחילת פרשת קדושים:

והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט... באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי... וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו...

מהמגיד משנה הלכות שכנים פרק יד :

עניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו, והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים. והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל.

ומספר החינוך במצוה תריא'.^[5]

ממקורות אלו אנו למדים, שאין דבר כזה "כשר אבל מסריח", כי גם את המושג הזה וגם את המושג של "נבל ברשות התורה", התורה חסמה ע"י ציוויים של קדושים תהיו ושל ועשית הישר והטוב ועוד.

ולכן לא יכול אדם לומר שכאשר אין איסור ברור – מותר לעשות את הדבר הזה. אלא בכל מעשה צריך להביא בחשבון שני מרכיבים: 1. האם זה מותר הלכתית. 2. האם זה רצון ה'. דהיינו האם אין פה בעיה מוסרית/חברתית או בעיה של השתקעות בחומר. והחידוש הוא שהמרכיב השני אינו בגדר של "לפנים משורת הדין" אלא בגדר חיוב גמור.

 ומכאן, ברור שאסור לדביר להיענות להצעת המתקין.

(פורסם באשכולות 395 # נח תשע"ז)