כיום, פשו גם רבו אימונים אישיים (בלעז: קאוצ'ינג) וכו' שמטרתם לגרום לאדם להרגיש טוב עם עצמו ולהיות מאושר. בד"כ האימון נעשה ע"י כך שבוחנים את האופי וההתנהגות של המתאמן ומשם דולים את הנקודות החיוביות ומאידך מלמדים אותו להתעלם מהתכונות הרעות שבו. אנו באים לבחון את הנקודה היהודית שבכך. שתי נקודות ברצוננו לבחון: האחת, האם יש מקום להרגשה של "כוחי ועוצם ידי". השניה, האם יש מקום להתעלם מתכונות רעות כדי להגיע להעצמה אישית.

הנקודה הראשונה היא בעצם סתירה בין הרגשת העצמי מול ענווה, זוהי נקודה מפורסמת ולכן אכתוב רק את עיקרי הדברים. בבראשית רבה (בראשית, ח) מובא: "אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך, יתוש קדמך". וכן בגמ' בסנהדרין (לח ע"א) "שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". ויש כאן סתירה, האם עלינו להשפיל את האדם ולומר לו שיתוש קדמו או שמא לרומם אותו ולומר לו שקדם למלאכי השרת?

שנינו בסוטה מט ע"ב: "משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא".

ומימרא זאת זועקת דרשני, איך ייתכן שבעל ענווה יאמר על עצמו שהוא עניו?

התירוץ לשאלות אלו הוא שצריך ליצור איזון בין גאווה לענווה, והאיזון הוא שאדם צריך להכיר בערך עצמו ולדעת מה הוא שווה ועם זאת לדעת שכל מה שיש לו הוא מאת ה' ולכן עליו לנצל כוחות אלו ע"מ לעזור לאחרים ולא כדי לרמוס אחרים וכן שכוחות אלו ניתנו לו כדי שיוכל לעבוד את ה' ולא כדי שיוכל להנות בעולם הזה מכישוריו. וכך הוא אצל רב יוסף שמודע לכוחותיו ויודע שיש בו ענווה. וכך הוא אצל כל אדם, שאם הוא יודע ליצור את האיזון אזי משבחים אותו שקדם למלאכי השרת, ואם נוטה לצד הגאווה דואגים להעמיד אותו על מקומו. מי שכתב על כך בצורה הברורה ביותר הוא הר"ן בדרוש עשירי: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. רצה בזה, כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו: וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך".

לאחר שהבנו שאדם צריך להכיר בערך עצמו נפנה לבירור הנקודה השניה: מה הדרך כדי להכיר בערך עצמי, האם עליי לשכלל רק את הדברים הטובים שבי ולהעצימם, או שמא להיפך, עליי דווקא לחפש את הדברים הרעים שבי ועליהם לעבוד.

ה'שם משמואל' (בראשית, פרשת וישלח) מלמדנו יסוד חשוב בעבודת המידות. הוא מסביר שהעיר שכם היא מקום שגורם למי שנמצא בו להרגשת התרוממות רוח.

והנה נראה שגם המקום באשר שמו שכם נמי יש בו הטבע ההוא, היינו שטבע המקום גרם ביושביו התנשאות שיהי' כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל. והנה מדה זו אי טב - לית טב מינה, ואי ביש - לית ביש מינה. ולטוב היא כאשר יאמר בשבילי נברא העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לטובה, ויהיה עז כנמר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו וירהיב עוז בנפשו ויגבה לבו בדרכי השם. ואם לביש ח"ו היא מדת עשו הרשע וגורמת גסות הרוח ועזות פנים עד שאין תרופה למכתו. והנה האדם בראשית ימי עבודתו נצרך מאד למדה זו להרהיב עוז בנפשו לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ואם לא תדרוך נפשו עוז כמעט מן הנמנע שיצליח בעבודתו, כי היצה"ר מרפה ידי העובדים עבודת הקודש. אך צריך לזה שמירה יתירה לבל יצא שכרו בהפסדו שימשוך מזה התנשאות יתירה וגסות הרוח ועזות מצח, וסוף סוף לא נשאר בידו מאומה מהטוב שבה רק חלקי הרע.

השם משמואל מציע שבתחילת דרכו בעבודת ה' תיגבר התכונה של ההכרה בערך עצמו, ע"מ לסגל בעצמו את מידת העוז והביטחון העצמי. כי לולא הביטחון שיש לו יכולות וכישרונות והוא מסוגל לעמוד בקשיים, הוא לא יוכל להתמודד עם האתגרים שמציב בפניו יצה"ר. הוא ירגיש שאין לו את הכוחות להתמודד מולם. ואעפ"י שהביטחון העצמי הוא תכונה מיצרנית לגאווה, בתחילת הדרך לא יחשוש לזה. ורק בהמשך חייו, יעמוד מול מידת הגאווה שבו ויתקן אותה.

 בפרשת כי תבוא מסופר על מקרא ביכורים. הירושלמי במסכת מעשר שני מגדיר זאת כוידוי מעשרות. והדבר טעון ביאור: הרי וידוי משמעותו לומר את הדברים השליליים אותם האדם עשה, ואילו בוידוי מעשרות נאמרים רק דברים חיוביים שהאדם עשה? עונה על כך הרב קוק (עין אי"ה, מעשר שני ה, י):

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. ועל כן כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, על כן הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק.

עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב.

על כן נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתים, על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה, לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שתימצא בנפשו קורת רוח, וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר, גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהי' נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב, אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך גם כן בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד'... על כן דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור ממוקשי רע.

הרב קוק מחדש, שוידוי אינו רק על דברים שליליים, וידוי הוא גם על דברים חיוביים שהאדם עשה. והאדם צריך לחזק עצמו מידי פעם שהוא עושה גם דברים חיוביים, ולא לחפש בכל מעשה שעשה את הצד השלילי שלו. עם זאת, מידת הצדיקים היא להסתכל על מעשיהם בצורה ביקורתית ע"מ להתרחק מגאווה.

נראה משני גדולי עולם אלו, השם משמואל והרב קוק, שכשם שצריך איזון בין הגאווה לענווה ע"י הכרת ערך עצמו, כך גם כשמכיר בערך עצמו, צריך ליצור איזון בין טיפוח החלקים הטובים שבו לטיפול בחלקים הרעים שבו. בייחוד בתחילת עבודתו, נצרכת ההרגשה של ערך עצמו, כדי להרגיש שהוא מסוגל להתגבר על היצר וכדי לשאוב כח ולחזק אורחות חייו בדרך ה'.

אבל ברצוני לטעון שייתכן שכיום עלינו להפר איזון זה לטובת טיפוח החלקים הטובים. אחת המחלות הנפוצות ביותר בעולם וגם כאן בישראל היא מחלת הדיכאון. אין הכוונה למצב רגיל של עצבות, אלא למצב שבו המדוכא צריך טיפול תרופתי ונפשי כדי להתגבר על מחלתו.

אספתי מספר ציטוטים מאתרי פסיכולוגיה ע"מ שנעמוד על התופעה:

"דיכאון היא תופעה נפוצה מאוד, הנתונים מתייחסים לכ-121 מליון איש בעולם, אך מדובר כנראה בהערכת חסר ובפועל מדובר במספרים הגדולים במאות אחוזים מכך".

"דיכאון מהווה כיום גורם מוביל באי תפקוד של אנשים על פני זמן ולמעשה מהווה כיום הגורם הרביעי בחשיבותו בעולם הרפואה בגרימת אי תפקוד, והשני בחשיבותו בגילאים הצעירים של 15-44 שנים. כ-16 אחוזים מהאוכלוסיה הבוגרת סובלת מדיכאון לפחות פעם אחת לאורך החיים. ארגון הבריאות העולמי מעריך שעד שנת 2020 הוא יהפוך לגורם השני בחומרתו בכלל האוכלוסייה אחרי מחלות הלב, ועד 2030 למחלה החמורה ביותר לאנושות".

"שיעור ההתאבדויות בקרב מתבגרים עלה ביותר מ-200% בעשור האחרון. מחקרים אחרונים בארה"ב הראו כי למעלה מ-20% מהמתבגרים בקרב האוכלוסייה הכללית, סובלים מבעיות רגשיות כלשהן וכשליש מהמתבגרים סובלים מדיכאון בשלב כלשהו של התבגרותם".

הדיכאון הוא מכה עבור אנשים גדולים וקטנים כאחד.

בעבר, בדומה לתנועות המוסר, הפסיכולוגיה התעסקה בעיקר עם הצדדים השליליים באדם. לכל בעיה נפשית נמצא מקור שלילי מעברו אשר גרם לבעיה זו. גישה זו, עם היותה חיונית וחשובה, מבליטה את "חצי הכוס הריקה" באישיותו ובמהותו של האדם. היא מתעלמת מהצד השני של חצי כוס מלאה המספקת חיות וחיוניות לחיים. בתקופה האחרונה התפתחה גישה נוספת, שונה, פסיכולוגיה חיובית. הפסיכולוגיה החיובית אינה מתעלמת מחצי הכוס הריקה, אלא מכירה בכך שאדם צמא במדבר יכול לשתות מים ממחצית הכוס המלאה במים, גם אם ליבו יכאב על מחצית הכוס הריקה שאיננה. 

סליגמן (מפתח שיטת פסיכולוגיה חיובית) כתב באחד מספריו על מחקר מרתק שערך: כשאנו עומדים מול המצלמה אנחנו מחייכים. כך בד"כ מבקש הצלם. מסתבר שקיימים באופן כללי שני סוגי חיוכים: חיוך אמיתי וקורן, וחיוך מזויף. הראשון מסמן תחושת אושר אוטנטית. השני את הצורך לרצות מישהו, אולי את הצלם, תוך מידה מסוימת של מניעה לחוש ולהפגין אושר. מסתבר שדי קל לזהות את סוג החיוך לפי הקמטים שנוצרים בפנים בעת החיוך. חוקרים מאוניברסיטה אמריקאית לקחו תמונות מחזור של סטודנטים במכללה בארה"ב ובדקו את סוג החיוך שהופיע על התמונה. לאחר שנים ממועד הצילום הם יצרו קשר עם האנשים הללו ותחקרו אותם על מידת האושר שלהם מהחיים. הם מצאו שאותו חיוך אקראי מתמונת המחזור יכול היה לנבא את המידה בה האנשים הללו היו מאושרים שנים רבות לאחר מכן. אלו שחייכו חיוך אמיתי נהנו בהסתברות גבוהה יותר מרווחה אישית, חיי משפחה תקינים וכו' לעומת אלו שחייכו חיוך מאולץ.

לאור זאת, נראה שכיום צריך להאריך את הזמן שעליו כתב השם משמואל שבתחילת ימי עבודתו ייראה עצמו באור חיובי, ועל כל אדם לפתח גישה שבה הוא רואה את עצמו ואת סובביו באור חיובי ולנסות להתעלם מהחלקים הרעים. כלפיי עצמו, לאחר שהוא מרגיש בטוח בעצמו, הוא צריך ואפילו מחוייב להתעסק גם עם הצדדים השליליים. מעין זה כתב הרב קוק באורות התשובה (פרק יג, ו), שבעל תשובה צריך להתעלם מהרעות כי אין לו אפשרות להתמודד איתם ולעבור הלאה ואח"כ כשיהיו לו כוחות יתמודד איתם.

כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שוב מעמד ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמתית.

אלא העיקר שהכל בו היא עלית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחלה בדברים שלהבא, ואח"כ בדברים שבעבר הנח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שתקונם כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל: אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחנית ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אותו.

(פורסם באשכולות 391 # כי תצא תשע"ו)