בשבוע שעבר דברנו על חשיבות המשפט הישראלי, שהוא מרכיב חיוני בהשקפת עולמה של היהדות. המשפט אינו מצטמצם רק בהשלטת הסדר החברתי, יש בו רעיון חדשני, שהוא בא להשתית יחסי חברה במדינה ע"פ ערכים אלוקיים. בניגוד לנצרות שסיסמתה - "תנו לאלוקים אשר לאלוקים, ולקיסר אשר לקיסר". פירושה של אמירה זו היא הפרדת הדת מהמדינה, והודאה מראש שאין אנו יכולים לסדר חיי חברה ומדינה ע"פ סדר אלוקי, משום שחיי העולם מנוגדים למוסר האלוקי, וזה האחרון שייך רק לפרט, לצד הדתי שבו, אך לא למדינה, לשלטון ולפוליטיקה.

על השקפה הנוצרית הזאת כתב הרב זצ"ל באורות הקודש (חלק ג, עמ' קפ) "כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות, ופורחת באוויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים". "האמת" כוללת הכול, מה-א' הראשונה דרך ה-מ' האמצעית ועד לאות ת', האות האחרונה. ע"כ היא מבוססת ועומדת איתן, כל אות על שתי רגלים. לעומת זאת ה"שקר" 'זרוק' בסוף הא"ב - שום אות אינה עומדת בסדר הראוי, וכולן עומדות על רגל אחת, וע"כ אין לו קיום. וזהו השקר של הנצרות, שאין לו רגלים ולא בסיס במציאות, כיון שהם מתפארים רק בתיקון נשמות ולא על תיקון הגוף וסידור חיי חברה ומדינה, וע"כ אין להם קיום.

לעומת ישראל - "כוח היצירה שלנו מטביע את הרוחניות היותר עליונה, בחומר ריאלי מעשי... בפעולות מעשיות מוחשות ומוגלמות, שבהן הוא מחיה אותה ומשליטה במציאות" (אורות עמ' קה). "האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחויבים הם לצאת אל האור דווקא ע"י התגלמותם במעשים" (שם, עמ' ס).

זוהי כוונת הרב בפיסקה שעסקנו בביאורה במאמר האחרון, "המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במידת הרחמים והחסד המדומה". יש"ו מדריך את תלמידיו להבליג ולא להגיב. "כל איש אשר יכך על הלחי הימנית - הבה אליו גם את האחרת, ולאיש החפץ להישפט עמך ולקחת כותנתך - עזוב אצלו גם את מעילך". יש בשיטה זו צדקנות יתרה לכאורה מוסרית יותר מאשר דיני חושן משפט ומזיקין שבישראל, אך באמת שיטה זו "נוטלת את יסוד העולם והורסתו, ומתוך עקירת יסוד המשפט מתוכנו האלוקי, תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת". האם הצליחה שיטת נוצרית זאת לחנך את המאמינים וליצור עולם טוב יותר, מוסרי ומתוקן יותר? הרי הם עצמם מעולם לא התנהגו ע"פ הדרכה זו, ותמיד כשניסה מאן דהו להכותם על לחי ימין, לא הגישו לו את השמאלית, אלא החזירו לו מנה אחת אפיים. פוק חזי כמה מלחמות נוראיות עברה אנושות מימות אותו האיש ועד לימינו. דווקא ע"י עקירת המשפט "מתייסד יסוד שנאת לאומים ועומק רעה של טומאת שפיכת דמים".

אי אפשר לחנך את האנושות ע"י טיפוס למרומים מצד אחד, ומצד שני להפקיר את העולם המעשי. הרמב"ם שעסק ב"מורה" בענייני אלוקות, סיים את ספרו בדברים פרקטיים-מעשיים. כשהביא את הפסוק "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה' אוהב חסד משפט וצדקה בארץ", וכתב על זה שהכתוב לא מבקש לעסוק בזה שה' אחד, או שאיננו גוף, אלא בזה שאוהב חסד משפט וצדקה בארץ, ולא בשמיים.

וכ"כ הרב סולוביצ'יק זצ"ל: "המעשה המוסרי מתחיל ברצון, אך מסתיים בפעולות הגוף, בקיום המצוות המעשיות". "כל דתיות שאין סופה מעשים קצובים ומצות חתוכות ומוצקות, חוקים ומשפטים מוגבלים ומוקצעים - אינה עושה פרי".

כך פירש הרצב"י זצ"ל את מאמר חז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". הדברים לכאורה אינם מובנים, אם תלמוד גדול ממעשה, איך יתכן שגדולתו בכך שהוא משמש אמצעי למעשה, א"כ המעשה גדול, שהרי התכלית גדולה מן האמצעי?

אלא, שאין כוונת חז"ל שהתלמוד משמש אמצעי למעשה, אלא שגדולתו של התלמוד הוא בזה שאינו לימוד תיאורטי בלבד, אלא שהוא נמשך לחיי המעשה ומגשים את האידיאל שבו במציאות. זאת תורת היהדות.

(פורסם באשכולות 391 # כי תצא תשע"ו)