שנינו במס' ראש השנה (כב ע"א):

אב ובנו שראו את החדש - ילכו. לא שמצטרפין זה עם זה, אלא שאם יפסל אחד מהן - יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר: אב ובנו וכל הקרובין - כשרין לעדות החדש. אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לפני בית דין - קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו.

ובגמ' שם:

אמר רב חנן בר רבא: הלכתא כרבי שמעון. אמר ליה רב הונא לרב חנן בר רבא: רבי יוסי ומעשה, ואת אמרת הלכתא כרבי שמעון?! אמר לו: והא זמנין סגיאין אמרית קמיה דרב הלכתא כרבי שמעון, ולא אמר לי ולא מידי? - אמר ליה: היכי תנית? - אמר ליה אפכא. - אמר ליה: משום הכי לא אמר לך ולא מידי.

ההבנה הפשוטה בגמרא היא שרב חנן שנה לרב את הדעות בהיפוך אך מצד שני אמר שהלכה כר"ש ורב הבין שהמעשה מסייע לר"ש ולכן שתק. 

וא"כ יש להקשות, מה ראה רב חנן להפוך את הדעות כאשר שנה את המשנה לרב? וביותר קשה איך הוא החשיב את שתיקת רב כהודאה שהלכה כר"ש, הרי משתיקת רב מוכח להיפך- שהלכה כר' יוסי!^[1] בנוסף, קשה על לשון רב הונא: "ר' יוסי ומעשה ואת אמרת..." ולכאורה היה מספיק לומר "מעשה ואת אמרת"^[2] ומאי רבותיה דר' יוסי?

לכן נראה לבאר כך: רב חנן סבר שההלכה במשנתינו היא כר"ש דמסתבר טעמיה, אך דא עקא דקי"ל "הלכה בר' יוסי מחבריו" (עירובין מו ע"ב). לכן רב חנן הפך לרב את הדעות ואמר לו שהלכה כר' יוסי^[3] (דהיינו ר' שמעון לפי האמת) כדי שיפסוק כמותו ורב שתק^[4]. כאשר רב הונא שמע שרב חנן פסק כר"ש הוא הקשה עליו שיש לפסוק להיפך משתי סיבות: 1) הדעה השנייה היא של ר' יוסי דהלכתא כוותיה. 2) יש מעשה שמסייע לו. רב חנן ענה לו שאמר הרבה פעמים לפני רב שהלכה כדעת ר"ש ורב שתק, ואם שתי הסיבות הנ"ל נכונות למה אם כן רב שתק? ואז שאל אותו רב הונא איך הוא שנה לרב וכשענה לו ששנה הפוך אמר לו שבכל זאת משום כך רב שתק כי השיקול לפסוק כר' יוסי גבר על המעשה, אך אם רב היה יודע שר' יוסי אמר את המעשה הוא לא היה שותק^[5].

ולפי זה יובנו דברי רש"י כפי שהוא מופיע בספרים שלנו: "אמר לו משום הכי - דאפכת דרבי שמעון לרבי יוסי לא אמר לך מידי כי אמרת הלכה כרבי יוסי דהיינו דר' שמעון:" משמע כמו שביארנו שרב חנן הפך לרב גם את פסק ההלכה. ובגמרות שלנו הגיה ר' ישעיה פיק^[6] שצ"ל "כי אמרת הלכה כר' שמעון דהיינו ר' יוסי" אך לפי דברינו אין צורך להגיה כלל.^[7]

והנה במס' ב"ב מובא מקרה דומה. ר"ע וחכמים נחלקו במשנה (שם סד.) ר"ע סבר מוכר בעין יפה הוא מוכר וחכמים סברו שבעין רעה הוא מוכר (ונפק"מ אם שייר לעצמו דרך בשדה)

ובגמ' שם (סד ע"ב-סה ע"א) נאמר:

איתמר, רב הונא אמר רב: הלכה כדברי חכמים, ורב ירמיה בר אבא אמר שמואל: הלכה כרבי עקיבא. אמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב הונא: והא זמנין סגיאין אמריתה קמיה דרב הלכתא כרבי עקיבא, ולא אמר לי ולא מידי! א"ל: היכי תניתה? א"ל: איפכא תנינא. [א"ל] משום הכי לא אמר לך ולא מידי.

ופירש שם הרשב"ם, שר' ירמיה גרס במשנה להיפך (ולא שינה בכוונה) ולכן אמר שהלכה כר"ע וכאשר רב הונא שאל אותו איך הוא שנה הוא פירש לו את גירסתו וממילא רב הונא הבין שהוא גרס להיפך ואמר לו שלכן רב לא אמר כלום כי באמת כך ההלכה.

אך לפי דברינו לעיל נראה לפרש גם כאן על אותה הדרך, שר' ירמיה הפך את הדעות לרב ואמר לו שהלכה כחכמים כדי שיסכים שכך ההלכה דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחבריו ור' ירמיה עצמו סבר שבזה הלכה כמותו אפילו מחבריו^[8]. 

(פורסם באשכולות 388 # מסעי תשע"ו)