הגמ' בעמוד האחרון של מסכת מכות (כד ע"ב) מספרת את אחד הסיפורים היותר מוכרים אודות החורבן. בלימוד של דברי הגמ' בפשוטם עולות כמה שאלות על הסיפור, ואולי ע"י מענה של השאלות נוכל להבין יותר מה אמרו חכמים לרבי עקיבא ומה השיב להם.

ר"ע אומר: "תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".

1. לכאורה לא מובן ממה התיירא ר"ע? הרי אם לא תתקיים נבואת הפורענות של אוריה ממילא אין בכלל צורך בנבואת הנחמה של זכריה.


2. וכי היה לר"ע ספק בהתגשמות נבואתו של זכריה, שעד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה היה מתיירא?


3. גם אם לר"ע יש סיבה טובה לצחוק, הרי בוודאי גם הוא מסכים שצריך להתאבל על החורבן, וא"כ מה הוא שואל את חבריו "מפני מה אתם בוכים"?

ננסה לתת פירוש לדברים:

ר"ע וחבריו באים למקום החורבן. כשהם מגיעים להר הצופים - כולם מגיבים באותו אופן, וקורעים את בגדיהם, ומכאן שברור שגם ר"ע מודה שצריך להתאבל על החורבן. כשהם מתקדמים ומגיעים להר הבית הם רואים שועל שיוצא מבית קודש הקדשים, כאן התגובה של ר"ע והחכמים כבר אינה אותה תגובה - בעוד שחכמים בוכים, ר"ע מצחק. חכמים שואלים את ר"ע: "מפני מה אתה מצחק?" השאלה נראית פשוטה וטבעית, שהרי כשמגיעים למקום קדש הקדשים שכתוב עליו "והזר הקרב יומת", ורואים שועל שיוצא משם - זו לא סיבה לצחוק, כפי שהם באמת עונים לר"ע לאחר שהוא משיב להם בשאלה "מפני מה אתם בוכים?"

צ"ל שבוודאי גם ר"ע מודה שיש מקום לבכות, אלא שהוא רוצה לברר מהי הסיבה לבכי שלהם. ועל תשובתם לשאלה זאת עונה להם ר"ע לכך אני מצחק. ר"ע הבין מתשובתם - מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו "שועלים הלכו בו" - שהסיבה לבכי שלהם היא לא הסתלקות השכינה ועוצמת החורבן, אלא השפלות של המקום שחרב, "שמשמע שהיו מצטערים על השפלות הגדולה שנשתמש בה ואילו היה משתמש בה בן אדם לא היו מצטערין כ"כ" (מהרש"א בחידושי אגדות). על כך עונה להם ר"ע: לכך אני מצחק" - כלומר, דווקא כשאני רואה את השועל שיוצא ואת השפלות, אני מצחק, כי רק אז מתקיימת נבואתו של אוריה וממילא תתקיים נבואתו של זכריה של "עוד ישבו זקנים וזקנות". וביאור הדברים כך הוא:

הכתוב תלה את נבואתו של אוריה בנבואתו של זכריה, ועל כן ר"ע הבין שנבואת הפורענות של אוריה היא לא רק על הסתלקות השכינה אלא גם על הביזיון שיהיה בירושלים, ומכיוון שזו נבואת פורענות שכידוע יכולה לחזור – עד כה חשש ר"ע שמא לא תתגשם, ותהיה רק הסתלקות שכינה בלי השפלות, וכיוון שלא תתקיים נבואת הפורענות של אוריה - ממילא לא תתקיים נבואת הנחמה של זכריה שהרי היא תלויה בה. מעתה מובנים דברי ר"ע: "לכך אני מצחק" - דווקא מהסיבה שאתם בוכים, שראיתם את שפלות מקום המקדש - אני צוחק, כי מתוך השפלות יודע אני בוודאות שתתקיים נבואת הנחמה של זכריה.

אולי אפשר להסביר כך גם את תשובתם של החכמים: "עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו". הגמ' מדגישה ש"בלשון זה אמרו לו", ומשמע שיש לדקדק בכפילות של הדברים. לפי הסבר זה אפשר לומר שחכמים אומרים לו שניחמם בשני דברים – גם בדבר החורבן וגם בדבר הנחמה: כשחכמים ראו את השועל הם חשבו שזה המצב הכי גרוע שעם ישראל יכול להגיע אליו - גם הסתלקות השכינה וגם השפלות הגדולה של המקום, ופירשו זאת כסימן מהקב"ה שח"ו מאס בהם, שאם היה רק הסתלקות שכינה ולפחות בלי שפלות היה יותר טוב. ועל זה ניחמם ר"ע, שאדרבה - אילו היה רק הסתלקות שכינה בלי שפלות, זהו מצב יותר גרוע, שהרי אז אין אנו מובטחים בנחמה. וכן נחמם ר"ע בפעם השנייה בדבר הנחמה, שהם חשבו שכרגע זה מצב של חורבן בלי שום אופק של תקווה, ור"ע חידש להם שבחורבן עצמו כבר אפשר להתחיל לראות את נקודת האור של הנחמה, שכבר עכשיו הקב"ה מרמז להם שאם נתקיימה נבואתו של אוריה תתקיים נבואת זכריה של "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". יה"ר שנזכה לגאולה השלימה ולבנין הבית השלישי במהרה, אמן.^[1]