"פעולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ ישראל, פועלת היא תדיר, גם אם מזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות או על ידי איזו סיבה מוכרחת".

המציאות של האדם בא"י היא מציאות טבעית, נורמאלית, ועל כן השפעתה של א"י חודרת למעמקי הנשמה. אם הוצרך האדם לצאת לחו"ל ע"י איזה הכרח, תמשיך הרוח הקדושה שבא"י להשפיע עליו גם בהיותו בחו"ל. כמו שאמרו חז"ל על הנביאים שהיו בחו"ל, כיחזקאל, שאף שלא שורה הנבואה בחו"ל, מ"מ אם התחיל את נבואתו בארץ, רוח הנבואה ממשיכה לשרות עליו גם בהיותו בחו"ל.

כל זאת בתנאי שירגיש זרות בחו"ל:"כל מה שקשה יותר לסבול את אוויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זה סימן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל. לחסד עליון, אשר לא יֵעַזֵב ממנו, מי שזכה להסתופף בצלצח של ארץ חיים, גם בהתרחקו ונודו גם בגלותו בארץ נדידתו". אדם מישראל צריך להרגיש שא"י היא ביתו הטבעי. קורה שאדם נאלץ לעזוב את ביתו מסיבות שונות, אך הוא יודע שזה מצב ארעי, ויותר מכך, הוא מתגעגע לשוב לביתו, משום שיש לו תחושה של זרות בשהותו בחוץ לארץ, הרחק מביתו.

"הזרות שמרגישים בחוץ לארץ, הרי היא מקשרת יותר את כל חשק-הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה". אנו מתפללים "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". זו צריכה להיות תחושה של כל יהודי בחו"ל, שהוא רחוק מהבית. שהוא נמצא במקום שלא מתאים לו. גם אם יש שם קהילה תומכת ושומרת תורה ומצוות.

לדברי המשך חכמה, הגלות שבתוך הגלות נגרמת כתוצאה מתוך שביעות רצון שיש ליהודי בחו"ל. "הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו... ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו...  והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער" ושוב יגלה למקום אחר.

הרב צבי יהודה זצ"ל, היה מזכיר פעמים רבות את דברי החפץ חיים: "שכל מצווה המתקיימת בארץ ישראל, חשובה פי עשרים ממצווה המתקיימת בחו"ל". וגם היה מזכיר את דברי בעל ה'חסד לאברהם', סבו של החיד"א, שכל מי שמתגורר בא"י הוא צדיק, ואף שאין מעשיו מורים על צדקותו, מ"מ ודאי צדיק הוא, שאילו היה רשע, א"י לא היתה סובלת אותו, ובוודאי היתה מקיאה אותו.

פעמים שאנו שומעים מאדם היורד לחו"ל, שהוא אינו סובל את א"י, ויש לו בעיות וקשיים, ועל כן הוא יורד לחו"ל. הוא אינו מבין את עומק הענין. לא שהוא לא סובל את הארץ, אלא הארץ אינה סובלת אותו.

עוד כתב בעל החסד לאברהם, שאדם שעלה לארץ, וקם בבוקר, לאחר הלילה הראשון, ואמר "מודה אני... שהחזרת בי נשמתי", סבור שכמו כל לילה קודם, אף הפעם חזרה אליו נשמתו. ולא היא, הפעם חוזרת נשמה חדשה, נשמה של ארץ ישראל.

וחידוש גדול כתב החתם סופר באחד מאגרותיו ששלח לארץ, ובו בירור תורני, וסיים את האגרת בזה"ל: "ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה, יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ותבונה. ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ועד"ז נתעלה תלמוד בבלי על ירושלמי אחר שנתקבל שם והיתה הרוחה בדין ובהלכה" (תשובת החת"ס ח"ב יו"ד, רלג). עצם הגעת המכתב לא"י, יתעצם ויתגלו בו חידושים שלא נראו כשנכתבו בחו"ל.