לפני כחודש, במוצש"ק פרשת ויקהל, ערכנו בישיבה מסיבת מלווה מלכה מרגשת לכבודו של הרב רפאל בנימין פוזן זצ"ל, לרגל ההוצאה לאור של החלק השלישי של ספרו 'פרשגן' על תרגום אונקלוס. למפרע מתברר היום שהייתה זו מסיבת פרידה לתלמיד חכם מזן נדיר, שידיו רב לו במקצועות רבים בתורה ובחכמה, כתבא רבה בעל סגנון ייחודי, מחנך בחסד ואדם רגיש ואכפתי למה שקורה אצל הזולת ובעיקר לכל מה שמתרחש באומה הישראלית. אצלנו בישיבת 'כרם ביבנה' ייזכר אצל רבים כבעל תפילה ייחודי, שהיה שלוחנו בימים הנוראים למעלה מיובל שנים בנוסח תפילה בלתי נשכח.

וזו תמצית הדברים שאמרתי באותו ערב.

בפרשת השבוע קראנו (שמות לה, כה-כו) "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטווה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש, וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העזים". מסביר רש"י שטוויית העיזים "הייתה אומנות יתרה, שמעל גבי העיזים היו טווין אותם".

הרב קוק זצ"ל דיבר רבות על כך שיסוד החטא הוא שכחת ה'אני' והפזילה לעבר האחר. אדם שלא מוצא את סיפוקו בתפקידו, ובעיקר כשהוא עוסק באמצעי לדבר אחר ושאיפתו לעסוק בדבר תכליתי, מרגיש מתוסכל; זה היה חטא הארץ שלא הוציאה את טעם העץ כטעם הפרי, בעוד שרבש"ע רצה שאדם ירגיש את נועם הפרי, את טעם התכלית, גם בעץ, גם באמצעי.

עיסוקן של נשים הוא פעמים רבות באמצעים, ואילו האיש עוסק בדרך כלל בתכלית. וכששאלה הגמרא (ברכות יז, א) נשים במאי קזכיין, היינו, איזו זכות תלמוד תורה יש להן, ענתה הגמרא: בהכנת ילדיהן לת"ת, ובציפייה לבעליהן שישובו מתלמודם. ואף שעיסוק זה אמצעי הוא, והבעל הוא העוסק בתכלית, מכל מקום מסיימת שם הגמרא שגדול השכר שניתן לנשים יותר מזה שניתן לאנשים. על יסוד זה אמר הרב קוק זצ"ל שבשמחת בית השואבה עשו תיקון גדול בזה שבנו גזוזטרה לנשים בחצר בית המקדש, ועשו את זה דווקא בשמחת השואבה שהיא השמחה על שאיבת המים, האמצעי, ולא על עצם הניסוך שהוא עיקר המצווה, כדי להורות על חשיבות האמצעי ביחס לתכלית – דווקא בשמחה זו ניתן מקום כבוד לנשים העוסקות בעיקר באמצעים ולכן הושיבום למעלה, ואילו הגברים נשארו למטה.

שלושה כיסויים היו למשכן: התחתון מתכלת וארגמן וכו', האמצעי מיריעות עיזים, והעליון מכסה לאוהל עורות אילים מאודמים ועורות תחשים. עיקר הכיסוי, זה הקרוי 'אוהל', היה האמצעי דווקא, זה שעשוי מעורות העיזים, דווקא זה שמוסתר בין שני הכיסויים האחרים.

ישנן נשים שחיפשו את התכלית, את הגלוי והיפה; אותן חכמות לב הביאו את התכלת והארגמן ועורות התחשים, את היריעות העליונות והתחתונות שהכל רואין את יופיין. אך "הנשים שנשא ליבן אותנה בחכמה" טוו את יריעות העיזים, שאומנם אין רואין את יופיין כי הם נסתרות, אך למעשה הן עיקר האוהל.

גם בתורה ישנן מדרגות, אומר המהר"ל. בארון הברית היו שלוש ארונות, ארון מזהב, ובפנים ארון עץ ושוב ארון זהב. וזה מקביל לשלוש מדרגות שיש בתורה, שנים מקרא ואחד תרגום, כשהתרגום הוא החלק הנסתר (ע"פ דרך חיים למהר"ל פ"ה משנה כב).

יש שמחברים ספרים בענייני למדנות, יש שבפסיקת הלכה, ויש שבנושאי מחשבה או בפרשנות תנ"ך וכד'. בתחומים אלו ההנאה גלויה, הם לכותב והן לקורא וללומד. אך העיסוק בתרגום, החלק הנסתר יותר של התורה, הרבה פחות מצוי - אולי משום שאין זה עיסוק 'תכליתי' בגופי תורה, אלא עיסוק בחלק נסתר שאין בו אותה רמה של יופייה של תורה. העיסוק הרציני בתרגום כולל עבודה קשה של פיענוח כתבי יד והשוואתם, ביאור מקומות קשים, השוואה בין מילה למילה, דיוק של כל אות מיותרת, השוואת שימושים שונים בתרגום במקומות נפרדים בתנ"ך ועוד, וזוהי עבודת נמלים שדורשת עמל רב ויגיעה. זוהי מעין מלאכת טוויית הצמר מעל גבי העיזים ואריגת יריעות עיזים שלמעשה הן נסתרות מאתנו, והיא מלמדת הרבה על טיבו של מי שלקח על עצמו עבודה כזאת, כעין עבודת הנשים שנשא לבן אותנה בחכמה.

חז"ל מספרים על אונקלוס שביקש מדודו הקיסר עצה לעסוק במסחר, וזה המליץ בפניו למצוא סחורה שאין מכירין בערכה ואין הרבה קופצין עליה, לקנותה בזיל הזול, ואח"כ לעשות לה פרסום עד שהבריות יכירו בערכה ואפשר יהיה למוכרה בכפל כפלים. עצה זו לקח הרב פוזן זצ"ל מאונקלוס, ובעקבותיה לקח את תורתו שלא היו עליה קופצים רבים, והפך אותה לסחורה שהכול חפצים בה.

אשריך רבי רפאל בנימין שמצאת את חלקך בתורה, אשרי שיצאת מהעולם בשם טוב, ובסיפוק על שהצלחת להוציא לאור את 'פרשגן' על ויקרא למרות ייסוריך הקשים. נעמת לנו מאוד. תנצב"ה.

(פורסם באשכולות 375 - תזריע תשע"ו)