ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" – עץ שטעם עצו ופריו שווה הוי אומר זה אתרוג" (סוכה לח).

במעשה בראשית מסופר שרבש"ע ציווה לארץ להוציא "עץ פרי", שיהא טעם עצו ופריו שווה, ואילו הארץ הוציאה "עץ עושה פרי", שלא היה טעם העץ כפריו, לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא על עוונה (רש"י שם).

כבר כתב המהר"ל שם, שאין להבין את הדברים כפשוטם, שהרי אין לארץ יצה"ר ולא בחירה חופשית, אלא שזה ביטוי לחסרון שבארץ. ברם יש להבין מה משמעותו של חסרון זה, ומה חסר לנו אם אין טעם העץ כטעם הפרי.

הרב קוק זצ"ל ביאר בספרו אורות התשובה (ו,ז), שהחסרון בזה הוא שאנו איננו אוהבים לעסוק באמצעים אלא במטרה בלבד. אנו אוהבים לצבור מידע אך איננו אוהבים לעסוק בלימוד עצמו. נשים רבות אינן אוהבות לעסוק בצרכי הבית, הנחשבים בעיניהן כאמצעים בלבד, אף שהאשה היא עקרת הבית – עיקרו של הבית, שא"א בלעדי עיסוק זה, ובזה היא מעמידה את הבית על תילו. וכך כל אחד פוזל לעבר התפקיד של חברו, משום שנדמה לו שהתפקיד של חברו משמעותי יותר ותכליתי. התורה מדריכה אותנו שימלא כל אחד את תפקידו הראוי לו, ויחוש את נועם התכלית גם באמצעי, כמו שטעם הפרי, התכלית, מורגש באמצעי, בעץ. הגמרא בברכות יז שואלת: נשים במאי קזכיין? כלומר, מה הן זכויותיהן? וכבר שאלו: וכי חסרות להן מצוות? ברם כוונת הגמ', מניין לנשים זכות לימוד תורה, והרי הן פטורות ממצווה זו? וע"כ באה התשובה: שטורחות על בניהן להביאם לביה"ס, לקרוא מקרא ולשנות משנה, ובזה שנותנות רשות לבעליהן ללכת ללמוד תורה וממתינות להם. והרי כל אלו הם אמצעים, ואעפי"כ מסיימת שם הגמ' "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מלאנשים". הרי שזכות העיסוק באמצעים גדול מהעיסוק בתכלית.

השמחה הגדולה שהייתה בסוכות במקדש, היתה בזמן השאיבה, אף שהמצווה היא הניסוך, ולימדונו חז"ל שכאשר אדם עוסק במצווה לשם שמים, הרי הוא מעלה את האמצעי לדרגת התכלית.

הגמ' בסוכה מספרת שבסוכות עשו תיקון בעזרה, שלא תהיה תערובת, ועשו גזוזטרה למעלה להושיב בה את הנשים. להורות שבזמן שהיו מבליטים את ערך האמצעי, השאיבה, לעומת הניסוך, שהוא התכלית, יש לתת מקום כבוד לנשים, שמקדישות כ"כ הרבה לעסק האמצעים, והן היו למעלה.

סוכות הוא חג העתיד, בו אפי' הגויים יבואו לירושלים, וע"כ נוטלים בו אתרוג, שטעם עצו ופריו שווים, לרמוז על תיקון חטא הארץ, שלא הוציאה טעם עץ כטעם פריו.

(פורסם בשבתו בשבתו 1492 סוכות תשע"ד)