בשו"ע נפסק שאין תוקעין בער"ה בשופר, כדי להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה. הגר"א פירש זאת עפ"י הגמ' בגיטין (נו ע"ב) שלאחר שטיטוס התריס כלפי מעלה שנכנס יתוש בחוטמו וניקר במוחו שבע שנים. יום אחד עבר לפני נפח, וכששמע היתוש את קול הפטיש המכה, נשתתק. אמר טיטוס, א"כ יש תקנה, הביאו לפניו כל יום נפח שהיה מכה וכו'. עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך - כיון דדש דש.

מוכח מכאן שלאחר שלשים יום הופך הדבר להרגל, וע"כ איננו תוקעין תקיעות של רשות שלשים יום כדי לא להתרגל, ומפסיקין בערב ר"ה, כדי להתעורר מקול השופר שבר"ה.

אך נראה שכוונת הגר"א בהביאו סיפור זה, לא היה רק כדי ללמדנו שאחר ל' יום "כיון דדש דש", אלא לענין עמוק יותר.

במדרש ריש פ' תזריע, דרשו חז"ל את המקרא שבתהילים (קלט, ה) "אחור וקדם צרתני". אם זכה אדם, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך.

הדברים מופלאים. גם אם זכה, מה יעזור שיאמרו לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, והרי ידוע שאדם נברא ביום שיש, ואילו היתוש קדם לו ונברא ביום חמישי. האם האמירה משנה את העובדות?

הרמב"ם כ' בהל' תשובה (פ"ח ה"ב), שמש"כ שלעתיד לבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כלומר: הדעה שבגללה זכו לחיי העוה"ב, והיא העטרה שלהם, כענין שאמר שלמה "בעטרה שעטרה לו אמו", ועטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה.

וכ"כ בהל' יסודי התורה (פ"ד ה"ח), שהדעת היא צורת האדם השלם, וע"ז נאמר "בצלמנו כדמותנו", ואינה הנפש המצוי לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש, אלא הדעת שהיא צורת הנפש.

שני מקורות לאדם, "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", מצד אחד, ובזה משתווה אדם לכל נפש חיה שנא' בה "תוצא הארץ נפש חיה", ומצד שני נאמר בו "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", ושם תרגם אונקלוס – "רוח ממללא". והנה ביטוי זה "נפש חיה", מופיע גם ביצירת בעה"ח, ושם תרגם אונקלוס – "נפשא חייתא", והיינו, שנפש החיה נוצרה מן הארץ בלבד, ואילו האדם נוצר אמנם כבהמה, מן האדמה, אך יחד עם זאת "ויפח באפיו נשמת חיים", וכבר כתב הרמב"ן דמאן דנפח מדיליה נפח, א"כ יש באדם עניין אלוקי, מלבד הענין הארצי. צירוף שני הדברים – הארץ והנפש האלוקית, היא שגרמה לאונקלוס לתרגם במקרה זה, נפש חיה – רוח ממללא. משא"כ הבהמה שכולה מן האדמה, שם הנפש היא נפשא חייתא.

מקור הנפש והשכל שבאדם כאמור "מדיליה נפח – מהרוח שהקב"ה נפח בו, והרי "רוח אלקים מרחפת על פני המים", ורוח זו קדמה לכל הבריאה, ומבחינה זאת קדם אדם לכל מעשה בראשית, כיון שמקורו מהרוח האלוקית. אך מבחינה גופנית, הרי היתוש קדם, והאדם נוצר אחרון למעשה בראשית.

מאז תחילת הבריאה מתקיים מאבק בין המח, הדעת והנשמה, לבין היתוש, הצד החומרי שבאדם, מי הוא השולט, הצד הגשמי, הגופני, או החלק הנשמתי, האלוקי. זכה ושולט החלק הרוחני, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית, שהרי רוח אלקים שמרחפת על פני המים, הקודמת לכל מעשה בראשית, היא השולטת, ואז האדם קודם לכל. אך אם הצד החומרי הוא השליט, ולא זכה האדם, הרי היתוש קדם לאדם, שאפי' היתושים ובע"ח זעירים קדמו לגופו של אדם.

הטעם הראשון מעשרת הטעמים שכתב רס"ג בענין השופר הוא, שע"י השופר היו מכריזים על הכתרתו של המלך. אך מדוע דווקא בשופר?

שירו של יום שישי הוא "ה' מלך", משום שעד ליצירת אדם לא היה מי שיכיר במלכותו. שהרי על בע"ח רבש"ע לא מולך אלא שולט ומושל, כדבריו המפורסמים של הגר"א, שמלכות מקבלים ברצון, וממשלה היא בכפיה. וע"כ "לה' המלוכה ומושל בגוים". המלוכה על ישראל משום ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם", ואילו על אומות העולם הוא מושל, שלא קיבלו מלכותו. לעתיד לבוא, כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו – "והיתה לה' המלוכה" – על כל האומות, "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". וכך לפני בריאת העולם לא היה מי שיקבלו כמלך, רק כשנוצר אדם בצלם אלקים, יש בו דעת, בזה יכול לקבל את המלכות, וע"כ רק ביום שישי, בבריאת האדם, נוצרה מלכות ה' בעולם.

מתי ביום שישי נוצרה המלכות? ברגע שנפח בו נשמת חיים, אז נהיה האדם לרוח ממללא, וכדברי רש"י – הדעה והדבור. ברגע שקיבל הדעת נוצרה המלכות. במעשה בראשית נפח הקב"ה באדם ונתן בו דעת, והכל היה באתערותא דלעילא. מכאן ואילך צריכה המלכות להיווצר באתערותא דלתתא, ע"י האדם. ואנו חוזרים ביום זה על הנפיחה הראשונה ובזה ממליכים את ה', שהרי "זה היום תחילת מעשיך", א"כ הנפיחה בשופר היא היוצרת את מלכות ה', כפי שהיה בששת ימי בראשית.

הדעה שבאדם, היא היוצרת את מלכות ה', אך היא גם הופכת את האדם למלך. כ' המהר"ל בדרשתו לשבת שובה, ששלשת האברים הראשיים המייצגים את שלשת המערכות שבאדם, שכל או נשמה, נפש וגוף, שהם כנגד המח הלב והכבד. כאשר הסדר שבאדם הוא ישר וראוי, אזי המח למעלה מהכל, והכבד למטה, והכל נשלט ע"י המח. וא"כ ר"ת "מח לב כבד" הוא "מלך". וזו גם הסיבה שהאדם מהלך בקומה זקופה, כשהמח למעלה והכבד למטה. משא"כ הבהמה שעסוקה כל העת בחיפוש אחר המזון, וראשה למטה.

כאשר האדם הופך את הסדר והכבד הוא השולט, והמח נשלט, עליו נאמר "אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות", שבאין חכמה באה השטות, וממילא בא החטא. וע"כ "שטות" בגי' "יתוש", (עם הכולל).

כאשר האדם מולך, והמח בראש האברים, והאדם מעביר למוחו את ההכרעה למעשיו, אחר שיקול דעת, אנו אומרים שהאדם "נמלך" בדעתו.

כשם שהשופר ממליך את הקב"ה בעולם, כך הוא ממליך את המח על האדם עצמו, וזה תפקידו של השופר, להכות ולהשתיק את קולו של היתוש המנקר במוחו, ולא להניח ליתוש לשלוט. והשופר היוצא מהנפיחה, הוא הוא הנפח המכה ומשתיק את היתוש.

רגע התקיעות הוא הרגע שבו פועלת מחדש הנפיחה הקדמונית, "ויפח באפיו נשמת חיים". זהו רגע של יצירת האדם באדם, של המלכתה של הדעת שבו. ברגע זה יכול האדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים. והחלטה נחושה לחיות עפ"י הדעת שבו, עפ"י הנחיות הנשמה, התורה, כדי שלא יגידו לו יתוש קדמך, אלא שהוא יהיה מלך על עצמו. הכרעותיו של האדם לעולם יהיו ע"פ הנחיות הדעת ולא ע"פ רגשות ותאוות.

"קול השופר" בגימטריא "היתוש". זוהי המלחמה בין הנפח ליתוש. בין "ויפח באפיו" שקדם ליתוש, לבין היתוש שקדם לאדם. רק הנפח יכול להתגבר על היתוש שבמוח.

חידושי האלקטרוניקה של ימינו, הם המפריעים העיקריים לשלוות הנפש. הם הגורמים לבהלה, לחוסר המנוחה, להפרת השקט הנפשי.

וע"ז אנו מבקשים בסוכות "הושענא נפש מבהלה" - בהקפה השישית של יוסף, צדיק יסוד עולם, יסוד הקדושה, שמיאן וניצח. זוהי תפילה להיחלץ מבהלת הנפש, מהשעבוד המתמיד לטכנולוגיה החדשה המשעבדת את האדם וממלאת את כל ישותו במתח ובציפייה כל רגע לקבלת מידע חדש, מסר 'חברתי' וכדו'.

(פורסם באשכולות 350 - ראש השנה תשע"ו)