האם התעטפות בטלית לש"ץ היא מדינא או חומרא בעלמא, והאם יש חילוק בין תפילה לבין בקשת סליחות?

בפ"ק דר"ה (יז ע"ב): "ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם".

בהלכות ציצית הביא הרב מגן אברהם (סי' יח סק"ב) דברי הלבוש (תקפא, א), דאין לומר י"ג מדות של רחמים בלא עטיפה. וע"ז כתב: "ולי נראה, דכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף, כדאמרינן מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ".

אולם המעיין בדברי הלבוש יראה שגם הוא סובר כדעת המג"א, שכל ש"ץ צריך להתעטף, ולאו דווקא באמירת הסליחות, שבתחילת דבריו כתב: "והשליח ציבור מתעטף בטלית, משום כבוד ציבור", ואח"כ כתב: "אבל לא יאמר החזן הסליחות בלא עטיפת הטלית, משום שאומרים בתוך הסליחות הי"ג מדות, ואמרינן במדרש (בגמ' הנ"ל, וכ"ה במדרש ילקו"ש רמז שצח) נתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ ולמד למשה הי"ג מדות, ש"מ שצריך עטיפה בשעת י"ג מדות". ומשמעות דבריו דכל ש"צ יש לו להתעטף בטלית בתפילתו, משום כבוד הציבור, אלא שבאמירת הסליחות יש עניין מיוחד ע"פ הגמ' הנ"ל, שבשעה שישראל מבקשים מחילה וסליחה על חטאיהם יעשו כסדר הזה, וקאי גם על סדר י"ג מדות וגם על אופן אמירתם – שהש"ץ עטוף בטלית. א"כ צ"ע בהשגתו של המג"א.

והנה, לכשנעיין בדיני הראוי לירד לפני התיבה (תענית טז ע"ב, חולין כד ע"ב ועוד; טוש"ע או"ח סי' נג) נוכל להבחין בין שני עניינים:

1. 
   תנאים הנדרשים בהגדרת הש"ץ – שיהיה הגון, ענו, מרוצה לעם, יש לו נעימה וקולו ערב^[1] וכו' (שם, סעיפים ד-ה).


2. 
   דיני כבוד הציבור – שיהיה גדול, שנתמלא זקנו, שאינו פוחח וכדו' (שם, סעיפים ו-יד).

וכאשר נדקדק בלשונות האחרונים הנ"ל נראה, דאמנם לכו"ע ש"ץ העומד להתפלל צריך להתעטף בטלית, ולא רק בבקשת סליחות, אבל נחלקו בטעם דין עיטוף בטלית לש"ץ העומד להתפלל, האם שייך לעניין א' או לעניין ב': הלבוש כתב בפירוש "משום כבוד ציבור", וכדין נתמלא זקנו וכו'. אבל המדייק בלשון המג"א יראה שלדעתו מאותה ששנינו באגדה שנתעטף הקב"ה וכו' אנו למדים לכל ש"ץ, שצריך להתעטף בטלית, שכך הוא סדר של תפילה וכך היא עמידתו של ש"ץ. ודייק המג"א, דלאו דווקא בשעת אמירת י"ג מדות צריך להתעטף, שהרי נאמר "כשליח ציבור" ורק אח"כ "הראה למשה סדר תפילה" (היינו י"ג מדות), ומשמע שכך הוא מנהג השליח ציבור, להתעטף בטלית, דהא עדיין לא היו יודעין הי"ג מדות (עי' למחצה"ש שם שכך ביאר בכוונתו). זוהי השגתו על דברי הלבוש.

מעתה, אכן גם הלבוש מודה שכל ש"ץ צריך להתעטף בטלית, אלא דס"ל שהוא מטעם כבוד הציבור (וכן משמע בפמ"ג א"א סי' תקפא סק"ג), רק בסליחות יש להקפיד יותר, שע"ז אמרו נתעטף הקב"ה. אבל המג"א סובר דאע"פ ש"סדר תפילה" האמור שם הוא דווקא אמירת מדות הרחמים, מ"מ הא חזינן שכל ש"ץ יש לו להתעטף בטלית, וזהו אחד מן התנאים הנדרשים משליח ציבור.

אפשר שיסוד סברותיהם הוא כך: דעת המג"א שמהות העיטוף בטלית היא להראות ההכנעה וההתבטלות כלפי הקב"ה (כשם שאבל ומצורע חייבים בעטיפת הראש, עי' מו"ק טו ע"א ולרבינו המאירי שם, שפירש הטעם משום הכנעה), ואילו לשיטת הלבוש הוא רק בגד מכובד משום כבוד הציבור. ואכמ"ל.

ונפקא מינה פשוטה בין הטעמים, במקום שאין הציבור מקפידים על עיטוף בטלית דווקא, כגון שאין המנהג ללכת במלבוש עליון - האם צריך הש"ץ עיטוף בטלית לתפילה: לדעת המג"א מ"מ צריך הש"ץ להתעטף בטלית^[2], אבל לדעת הלבוש אין בכך צורך.

אבל בסליחות פשוט לכו"ע שצריך להתעטף בטלית, שע"ז ודאי נאמרו דברי הגמרא בר"ה, ואינו עניין לכבוד הציבור (ואחר דברי הלבוש הנ"ל נמשכו כל הפוסקים, עי' מ"ב תקפא, ו).

ושמא אפשר להוכיח כשיטת המג"א, שהעיטוף בטלית הוא מתנאי הש"ץ ולא רק מפני כבוד הציבור, שבדיני ש"ץ (סי' נג) כתב השו"ע בסעיף ג: "אין לברך על עטיפת ציצית, בין פסוקי דזמרה לישתבח, אלא בין ישתבח ליוצר". והרי כל הסימן עוסק, לפי הכותרת, ב"דין הראוי לירד לפני התיבה", ומה מקומה של הלכה זו? הוסיף שם הרמ"א ע"פ ספר כל בו (סי' ה): "מיהו הש"צ, אם לא היה לו טלית תחלה, יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח, ולא יפסיק". דין זה נאמר לפני הסעיפים המתייחסים לתנאי הש"ץ (סעיפים ד-ה), ומשמע שאף עיטוף בטלית שייך לזה, ולא לסעיפים העוסקים בכבוד הציבור (נתמלא זקנו וכו' – סעיפים ו-י).

ולפי כל הנ"ל לענ"ד יש להעיר על מש"כ בשער הציון (תקפא, ג), שציין מקור הדין של התעטפות בטלית לש"ץ באמירת הסליחות, והוסיף: "ולעיל בסימן י"ח פסק המגן אברהם דכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף, והיינו מפני כבוד הצבור" (וכך פסק שם במשנ"ב סק"ה). נראה דלא דק, שהרי בלשונו של המג"א מוכח להדיא דזה אינו הטעם, שהמג"א סבר שמקור הדין שכל ש"ץ צריך להתעטף הוא מהגמ' בר"ה, משום שכך הוא סדר תפילה וזה חלק מהתנאים הנדרשים מש"ץ, ולא דין נפרד של כבוד הציבור. ואדרבה - הלבוש הוא שכתב לכל ש"ץ שראוי לו להתעטף מפני כבוד הציבור, אבל המג"א רוח אחרת עמו^[3] [ובפרט שיש נ"מ בין הטעמים כנ"ל].

ואני אמרתי בחפזי, דלפ"ז צ"ע במנהג בני עדות המזרח שאינם נוהגים להתעטף בטלית בסליחות, וכן הראוני בחזון עובדיה ימים נוראים (עמ' ו, הלכות סליחות סעיף ה), שכתב שבסליחות שאומרים באור היום טוב שהש"ץ יתעטף, ומשמע לא בלילה, ע"ש. וכ"כ בהערות איש מצליח על המ"ב (סי' תקפא סק"ו), שאין מנהג הספרדים להתעטף. וכ"כ בסידור הסליחות של הגרש"מ עמאר שליט"א (מהדורת אלול ה'תשע"ה, הלכות חודש אלול, סעיף כ), שבסליחות שאומרים "אחר שכבר האיר היום" טוב שהחזן יתעטף בציצית מעין מה שאמרו חז"ל בגמרת ר"ה, וציין לכה"ח (תקפא, ל) וחזו"ע הנ"ל. וצ"ע מדוע ולמה להבדיל בין יום ובין לילה, דלכאורה אע"פ שבלילה אין מברכים, מ"מ מדוע לא יתעטפו.

ובאמת שהלבוש הוא הראשון שהביא דברי הגמ' בר"ה להלכה, ואחריו נמשכו המג"א ושאר אחרונים שפסקו עפ"ז גם לתפילה, אבל החולקים יאמרו שהם דברי אגדה, וגם בחזו"ע הנ"ל כתב שבסליחות הנאמרות ביום "טוב" להתעטף, "מעין מה שאמרו חז"ל בראש השנה", והיינו שאינו דין גמור.

ומו"ר הרב גבריאל סרף הראני מקור הדברים בברכי יוסף (סי' יח אות א) שכתב פנים לזה ע"פ נגלה וע"פ נסתר, שאין להתעטף בטלית בלילה. בתחילה הביא בשם שו"ת הרי"ד (סי' קיח) שנשאל בעניין זה והשיב, שאסור להתעטף בציצית ואפילו בלא ברכה משקיעת החמה ואילך, דהכי אמרינן שלהי פרק הקומץ (לו ע"ב) אמר רבי אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה וכו', משום שלילה לאו זמן תפילין, וה"נ לילה לאו זמן ציצית הוא, ואם יתעטף בלילה עובר בעשה עכת"ד (וצ"ע לגופם של דברים). והוסיף מרן החיד"א שע"פ הקבלה יש ליזהר בזה: "גם הרב המקובל הקדוש מהר"ר יוסף ן' ג'יקטיליא בתשובה, הביאה הרב בית דוד סי' ט', כתב שהוא איסור גמור וכו', וכן כתב מהרח"ו זצ"ל בספר הכוונות (דף נב רע"ב) שרבינו האר"י זצ"ל היה נזהר בתכלית שלא להיות מעוטף מציצית ותפילין אחר שקיעת החמה, ותכף היה מסירה מעל ראשו בעת שקיעת החמה, והיה חושש מאד בדבר הזה, עכ"ל. וכן ראוי ליזהר".

אמנם ביוה"כ שנוהגין להתעטף בציצית כתב הברכ"י (תריט, א) בשם זקנו הרב חסד לאברהם שמתעטפים מבעוד יום ומברכים, וגם מי שנתאחר ולא התעטף עד הלילה לא יפרוש מן הציבור, אלא שלא יברך. וכ"כ בכה"ח (סי' יח, יג-טו) שבליל יוה"כ יש עניין מיוחד להתעטף בטלית דווקא. ואכן בתפילת ערבית של מוצאי יוה"כ כתבו להסיר הטלית מעל ראשו [ולכאורה מזה משמע שהקפידא רק לעטוף ראשו, אבל גופו בלבד לית לן בה. אבל אפשר לומר שרק במוצאי יו"כ שכבר עטוף בטלית, לא הצריכוהו להסיר את כולה, אבל כשאינו עטוף כלל עדיף שלא יתעטף. ועכ"פ בלי עטיפת הראש צ"ע אם בכלל מועיל, דשמא מה שאמרו בר"ה הוא גם בעטיפת הראש (ומ"מ בכה"ח (יח, טו) משמע שצריך להסיר הטלית מעליו לגמרי בערבית של מוצאי יוה"כ) וצ"ע]. ועל כן לא נהגו להתעטף בטלית בלילה, ואדרבה גם יש ליזהר בזה (ולכן עדיף שיעלה הש"ץ בזרועות מכוסות, או שהציבור ימחלו). וצויי"מ וימ"ן.

(פורסם בעלון אשכולות 348 - כי תבוא תשע"ה)