ציצית - סוכריה לשבת מפרשגן

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר טו, לח)

מַלֵּיל  עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא  (ח"נ: כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא, כְּרוּסְפְּדָא דגדפא) חוּטָא דִּתְכִילְתָא (אונקלוס)

צִיצִת - כְּרוּסְפְּדִין, מן היוונית

א. התרגומים הארמיים העתיקו את השם  צִיצִת בצורתו הארמית[1]. אונקלוס הוא היחיד שתרגם במלה היוונית "כְּרוּסְפְּדִין"[2]. והדבר תמוה, מה טעם   השתמש אונקלוס במונח יווני במקום במינוח ההלכי  צִיצִית, כדרכו לתרגם במונחי הלכה השגורים אצל חז"ל כגון "פרי עץ הדר"  (ויק' כג מ) "אֶתְרוֹגִין", "לְטֹטָפֹת" (דב' ו ח) "לִתְפִלִּין" ורבים כמוהו? התשובה המסתברת היא שאונקלוס תרגם כלשון העם שהשתמשו ב"כְּרוּסְפְּדִין" עוד קודם זמן המשנה. אבל חז"ל  דבקו בלשון מקרא, צִיצִית,  ולכן אין  זכר ל"כְּרוּסְפְּדִין" במשנה ובתלמוד[3]. ויש ששיערו שהאמורא ר' כרוספדאי המוזכר כמה פעמים בש"ס נקרא כך על שם שהיה אדוק במצות ציצית[4].

מחלת הכרוספדין

הגר"י זילברשטיין שליט"א ("חשוקי חמד" סנהדרין לא ע"ב) הביא את המעשה הבא ושאל האם עבר האיש באונאת דברים?

"מעשה באחד שנסע באוטובוס והגה בתלמודו בשקידה מופלאה, לפתע נכנס אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ואחז בידו עיתון שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ולאוזניו היו צמודות אוזניות המשמיעות מוזיקה מרעישה, והחליט להתיישב דוקא לצד הבחור המתמיד, הבחור שהמוזיקה המרעישה, הפריע לו ללמוד, החל להצטמצם ונדחק לצד. "מדוע אתה בורח ומצטמצם?", שאל האיש בגסות. השיב הבחור: אני חוזר משערי צדק. ומתברר שיש לי כרוספדין. שאל אותו: והוא מדבק?  ענה לו הבחור: מאד. האיש מיהר לקום, ובחר לו מקום ישיבה מרוחק.

רופא שישב במושב הסמוך לבחור, שאלו מה זה מחלת הכרוספדין שטרם שמעתי עליה. הבחור ענה לו כרוספדין אינה מחלה, אלא זה תרגום אונקלוס לציצית. ודע לך כי לא שיקרתי, משום שבאמת חוזר אני כעת משערי צדק, ומה שאמרתי שהמחלה מדבקת, זאת על פי דברי המשנה, מצוה גוררת מצוה".

והשיב הרב: "בסיפור זה הבחור לא עבר על אונאת דברים, כי אונאת דברים הוא דבר המסור ללב, ונאמר בו 'ויראת מאלוקיך', כי הקדוש ברוך הוא מעניש על הכוונה, וכיון שהבחור לא התכוון לצערו, אלא שהתכוון שלא יפריענו מלימודו, לא עבר על אונאת דברים".