ספר במדבר מכונה "חומש הפקודים", על כי פעמיים נמנה ונפקד העם. טעמים הרבה נאמרו על הצורך במִפקד, ואחד מן הטעמים הוא הענין הצבאי – "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם". לקראת הכניסה לארץ, יש צורך להיערך לקראת אותה מלחמת מצוה, כיבוש ארץ ישראל.

"והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל', כי המנין מפני צבא המלחמה" (רמב"ן א, מה).

כיום הדברים נראים פשוטים ומובנים מאליהם, אך יש לזכור שבימים ההם היה בכך חידוש. לראשונה בתולדות האנושות הוקם צבא של עם. לא כפי המקובל בין העמים הגדולים, צבא של שכירים, צבא של עבדים או מתנדבים. הפעם הצבא הוא של העם, וכל העם הוא צבא. העם עצמו נלחם על חייו ועל ארצו. לא בכל זמן יש צורך בכל העם, אך גם במקרה כזה שאין צורך בכל העם, מ"מ נחלצים חיילים מכל שבט, כמו במלחמת מדין, כדי שכל העם יהיה מיוצג במלחמה.

המייחד את הצבא הישראלי הוא בזה שאינו נלחם רק על נכסיו החומריים, כבשאר העמים, אלא מלחמתו היא מלחמת ה'. מלחמה על מגמה ותכלית הבריאה, וכדברי הרמב"ן בפרשת האזינו "והנה אם ישוב ויאבד זכרם [של ישראל] ישכחו העמים אותותיו ואת מעשיו ולא יספרו בהם עוד וכו', והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו" (לב, כו).

וכן כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "ויֵדע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה וכו', שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדונִי בית נאמן, כי מלחמות ה' אדונִי נלחם'" (פ"ח הט"ו).

את העובדה שהיוצא למלחמת בית-דוד כותב גט כריתות לאשתו (שבת נו ע"א) הסביר הרב קוק זצ"ל (עין איה שם) בכך שאומות העולם חיים את הפרטיוּת, והגם שהם מתאגדים בשעת סכנה, הרי המטרה היא החזרה מן המלחמה אל הפרטיות, ועל כן היו נשים באות לשדה הקרב כדי לחזק ידי החיילים ולעודד את רוחם, שינצחו ויחזרו לביתם. לא כאלה חלק יעקב; היציאה למלחמה לא הייתה למטרת הנצחון הפרטי, אלא "כי עליך הורגנו כל היום", ועל כן היה כל חייל מוכן למסור נפשו במלחמת ה', ומשום כך כתב גט כריתות לאשתו, כדי לייאש את לבבו מהקשר המשפחתי, ולהעמיד את מלחמת ה' בראש מעייניו.

וכך היה המחנה מסודר: הארון והשכינה באמצע, וכל המחנה סביבו, כמ"ש חז"ל שלעתיד לבוא יעשה הקב"ה מחול לצדיקים בגן-עדן, וכל אחד יראה עליו באצבע. וכך הוא עיגול המחנה, להורות שהשכינה, המשכן והתורה, הם לב האומה, ועל כך מוכנה האומה לצאת למלחמה ולמסור את נפשה. וזהו שאמר דוד "כי עליך הורגנו כל היום".

וכשם שישראל נלחמים על כבוד ה', כך מתייחס הקב"ה לשונאיהם של ישראל, כענין הנוגע לו. "קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך", "אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם". "כי לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו, ועליו להנקם מהם" (רמב"ן דברים לב, מ). כי עיקר המלחמה היא נגדו, "עליך ברית יכרותו" (תהלים פג). "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו" (שם ב).

יחד עם זה שכל העם צבא, מפריש העם חלק ממנו לעבודה רוחנית, והוא שבט לוי. וכיון ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" (ברכות לה ע"א), ואי אפשר לרוב העם להיות פרושים מלהתעסק בעניני דרך ארץ, על כן רובם משמשים בצבא, ורק מיעוט בעבודה הרוחנית. אך לאו דווקא שבט לוי, אלא "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'" (רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל).

ויש הזוכים להיות סמוכים על שני השולחנות, וכל עוד לא תמו חרבות מן העולם, אוחזים בסיף יחד עם הספר, וכך עובדים את ה' ואת עמו ישראל.

(פורסם באשכולות 338 - במדבר תשע"ה)