"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בשעריך, מחוטב עציך עד שואב מימך".

מדוע חוזרת התורה ומפרטת אחרי שציינה שכולכם נצבים לפני ה'?

בזהר כתוב שאתם נצבים היום היינו יומא דדינא, ראש השנה. ובאמת מצינו גם בר"ה ענין דומה. שהמשנה בר"ה (טז) אומרת "בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. שנא' "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"". ולכאורה יש כאן סתירה מיניה וביה, שהרי רצון המשנה הוא להוכיח שכולם עוברים כבני מרון, היינו אחד אחד, וכך עוברים לפני מלך המשפט, והמקרא שהביאו הוא להיפך "היוצר יחד לבם" היינו שבודק את כולם בבת אחת. – "וכולם נסקרים בסקירה אחת". (ע"ש טז.)

מהו "כבני מרון", מפרשת הגמ' ע"ז ג' דוגמאות. הכא תרגימו כבני אימרנא, ר"ל אמר כמעלות בית מרון, ורב יהודה אמר שמואל כחיילותיו של בית דוד. מדברי רש"י יוצא שכל הפירושים מלמדים דבר אחד, שכל יחיד נידון באופן נפרד. הכבשים יוצאים אחד אחד בפתח קטן, ומעלות בית מרון הדרך צרה ואין שנים יכולים לילך זה בצד זה, וכן חיילותיו של בית דוד יוצאים למלחמה זה אחר זה. וא"כ לא מובן מהו הסיום "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם".

מכאן מוכח שישנם בשעת הדין שני מבטים על כל אחד מישראל, הא' הוא המבט האישי על מדרגתו של אותו פרט, והב' הוא מבט על הפרט ביחסו אל הכלל, איך הוא ממלא את תפקידו כאחד מן הכלל.

כבר הזכרנו דברי הזהר עה"פ "בתוך עמי אנכי יושבת", שבר"ה אין לו לאדם להזכיר שמו, כדי שלא יתבלט למעלה וידונו אותו עפ"י מעשיו, והראיה מהאשה השונמית, שהמעשה שם היה בר"ה, וכשבקש אלישע לסייע לה ושאלה "היש לדבר לך אל המלך", אומר הזהר שהכוונה לרבש"ע, והיא השיבה "בתוך עמי אנכי יושבת", שאינה רוצה להתבלט, ופירשנו שאין הכוונה להסתר מפני השופט כל הארץ, שזה דבר שלא ניתן להאמר, אלא שהעצה להבליט את הקשר של היחיד עם הכלל, כדי שלא ידונו אותו בנפרד.

ואלו הם ג' הדוגמאות שהגמ' מציינת. אמרנא, מעלות בית מרון וחיילותיו של דוד. היינו שדנים את האדם כפרט, אך גם מצד מעמדו בחברה, מדרגתו ותפקידו.

בני אמרנא זה מעשר בהמה. האם האדם יש בו מעלת קדושה כמו הכבש העשירי שנאמר עליו שהוא יהיה קדש, או שמא הוא שייך לתשעת הכבשים שהן חולין.

מעלות בית מרון, שם יש מעלות שונות, והשאלה באיזה מדרגה נמצא האדם ומהו מקומו בעולם.

וחיילות בית דוד, היינו תפקידו של האדם בעולם, האם הוא ממלא את תפקידו כחייל נאמן בצבא המלך.

ודבר זה בא ללמדנו שאין די בכך שאדם יהיה צדיק פרטי ויעשה מצות ולא יחטא, אלא צריך אדם לידע תפקידו המיוחד בעם ישראל, ואם הוא לא ימלא תפקידו כראוי, אין מי שיעשה זאת במקומו, וע"כ צריך כל אדם לברר לעצמו מהו טבעו וכשרונותיו המיוחדים לו, ושלא יפזול לעבר תפקידים אחרים שאינם מתאימים לו.

האריך בזה הנצי"ב בפ' עקב. "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך".

שאלה זו ותשובתה מאוד תמוהים, שהרי מה עוד אפשר לבקש אחרי שה' מבקש לאהבה וליראה ולעבדו ולשמור כל מצוותיו.

ודייק הנצי"ב שם, שהכתוב לא בקש כל הרשימה בו' החיבור, לא נאמר "ליראה ולאהבה וללכת בכל דרכיו, ולשמור את מצות ה' וכו'". הרי שכל בקשה עומדת בפני עצמה, והיינו, שיש כאן פניה לד' קבוצות עיקריות, ומכל אחת ישנה תביעה מיוחדת המתאימה לו, ואי אפשר לתבוע מכולם אותה תביעה של יראה ואהבה וכדו'.

על עיקרי הקבוצות הללו חוזר הנצי"ב בכמה מקומות, החל מד' הנהרות שבס' בראשית ועד לסוף התורה, בפרשתנו, והם ת"ח, עסקני צבור, המון העם ונשים וטף. ובפרשתנו יש לכל אחד ברית בפני עצמו. וכותב הנצי"ב דבר חריף, "ומה ששואל הקב"ה מזה אינו שואל מזה, וכמעט שאסור לכת השניה", והיינו, שת"ח העוסקים בתורה, מהם דורש הקב"ה בעיקר אהבה ודבקות, ואילו מעסקני הצבור הוא דורש יותר יראת שמים, שמי שמפתחות הקופה הצבורית בידיו, צריך להיות ירא שמים ולא לעסוק באהבה ודביקות, וכמו שאמרו "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", שאין הכוונה שמעלת המכניס אורחים גדולה יותר, אלא שמחויבותו להכניס אורחים גדולה מהגשמת רצונו לראות פני השכינה. וכן המון העם תפקידם בעיקר לשמור המצות בפועל, ואילו הנשים והטף תפקידם בעיקר לעשות טוב.

וכל אדם נידון איפוא לא רק במעמדו הרוחני, אלא ביחסו אל תפקידו כלפי כלל ישראל.

וכך פי' הרב את תפילת הימים הנוראים "אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי", לכל אדם תפקיד שלו, שאחר לא ימלא. וע"כ לפני שנוצרתי כנראה שלא היה צורך בי, כי אם הייתי חסר לצורך איזו תכלית, ודאי הייתי נוצר אז. וזה שנוצרתי עתה, כנראה שעכשיו יש צורך בי, שהגיעה השעה שאמלא איזה חסרון שקיים במציאות, ואילו הייתי מייחד מעשי לתכלית בריאתי, הייתי כדאי להבראות, אך כיון שאין מעשי מכוונים לתכלית הטובה, הרי לא הגעתי אל תכלית בריתי, ואיני כדאי עתה כמו קודם לכן.

וזהו אתם נצבים היום כולכם, לאו דוקא ל' כללי, היינו כל האנשים, שזה מפורט אח"כ, אלא כולכם הכוונה בכל המבטים, בכללות של כל אחד ואחד, מבחינתו האישית ובחינתו ביחס לכלל וביחס לתפקידו, וכמו "הוי דן את כל האדם", לא רק בפרטים שבו, אלא בכלליות שבו. ועוד – נצבים כולכם, כלל. ראשיכם שבטיכם וכו' – פרט. כל איש ישראל, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל.