השיעור ניתן בראש השנה ה'תשע"א

"אתם נצבים היום לפני ה' אלקיכם", דרשו חז"ל  היום - דא יומא דר"ה. "ויהי היום ויתיצבו בני האלקים על ה'" – ויהי היום דא ר"ה.

עה"פ אתם נצבים כ' בעל הטורים שיש בתורה פעם נוספת "ויתיצבו בתחתית ההר". צורת עמידתו והליכתו של האדם שונה משל הבהמה ומורה על מעלתו וייחודו. הבהמה הולכת כשראשה מופנה כלפי קרקע, ואילו האדם עומד ופועל כשהוא זקוף וראשו למעלה, ללמדך שמהותו של האדם שנברא בצלם אלקים, שראשו מעל כל האיברים. וכדברי הקדמונים שסדר איבריו הם מוח לב כבד, ובסדר זה האדם הוא מלך, שראשו, שכלו, הוא השולט, לעומת הבהמה שכל ענינה בעולמה החמרי ובחיפוש אחר המזון, וע"כ כאשר האדם חטא אמר הנביא ישעיהו (פ"ג) "וישח אדם וישפל איש", שהפך עצמו כבהמה.

ר"ה, יום בריאת האדם בצלם אלקים, זה היום שבו אנו עומדים נצבים, זקופי קומה כשעת הבריאה.

לשם מה אנו נצבים? לפני ה' אלקיכם! חייל מתייצב לשרות פעיל. אדם מתייצב לפני ה' ואומר לו אני שלוחך. כל מה שתאמר אלי אעשה.

לכאורה יש אבסורד בדבר, רבש"ע, מלך מלכי המלכים שהכל שלו, ממנה שליח אדם, שהיום כאן ומחר בקבר, ומה יוכל עפר ואפר לפעול?

ואעפ"כ מצינו בתורה שהקב"ה שולח את משה ואומר לו "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי ממצרים".

מצינו כמה פעמים בתורה שכשאדם שולח אחר לפעול, בשעת המינוי הוא משביעו. כך השביע אברהם את אליעזר, יעקב את יוסף ויוסף את אחיו.

וכך משביעים כל אדם שעה שממנים אותו לשליח. וכך אומרת הגמ' בנדה ל: "ואינו יוצא מרחם אימו עד שמשביעין אותו, שנא' כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון". כי לי תכרע כל ברך – זה יום המיתה, שנא' לפניו יכרעו כל יורדי עפר. תשבע כל לשון – זה יום הלידה שנא' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי. ומהי השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. א"ר אלעזר מאי קרא "ממעי אמו אתה גוזו", וגוזו לישנא תאשתבעויי הוא.

ובזה שונה השליחות ששולח אדם את חבירו, שע"ז נאמר שלוחו של אדם כמותו, לשלוחו של הקב"ה.

1. ששלוחו של אדם מוגבל לזמן ולפעולה מסוימת, ואילו שלוחו של הקב"ה מחוייב לכל חייו מיום הלידה עד יום המיתה. ומיד מתעוררת השאלה, האם אדם מסוגל לעמוד במשימה כזאת, שתופסת את כל ישותו וכל חייו. אך כשאנו קוראים על שליחותו של משה אנו מקבלים מיד את התשובה, "כי אהיה עמך", "ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו". שלא כשליחות בש"ו שיושב בביתו ושולח שלוחו, הקב"ה צועק יחד עם השליח לסייע לו ואינו משאירו לבדו. "אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה", וכשאדם בצער שכינה עמו "וגם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי".


2. ועוד הבדל יסודי בין השליחויות, המסייע לאדם לבצע את שליחותו, כתב הרב סולוביצ'יק במאמרו על השליחות (ימי זכרון מאמר א'). אין הקב"ה תובע מן האדם ביצוע השליחות עד תומה, ואף לא את הצלחתה של השליחות. היא איננה נמדדת בהשגים אלא לפי גודל המאמץ ומסירות הנפש למען ביצועה. דוקא רחל אימנו, שהתורה לא הבליטה את מעשיה בפסוקים רבים, ואישיותה אינה כ"כ דומיננטית, היא זו שפעלה בשעת החרבן יותר מן האבות. שאבות האומה לא הצליחו בבקשתם לעורר רחמי שמים, ולפייס את הקב"ה על שהעמיד מנשה צלם בהיכל. אך כשפנתה רחל ואמרה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי ז' שנים וכו' והוקשה לי הדבר עד מאוד, כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, ולאחר מיכן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, וכו'. ומה אני שאני בש"ו עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים ורחמן, מפני מה קנאת לעבודת אלילים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, אמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם. הה"ד "כה אמר ה' קול ברמה נשמע וכו'". הרי מסירות נפשה של רחל גדולה מכל מעשי האבות.

ביטוי יפה אמר על זה החפץ חיים, ובאידיש הדברים נאמרים כלשון נופל על לשון. טאהן היינו לעשות. איפטאהן, להצליח, להגשים. אמר הח"ח, טאהן אין נישט אפטהן, לעשות נתבע מאיתנו, להצליח לא נתבע מאיתנו.

סיפור ידוע בגמ' על ר' פנחס בן יאיר שהלך לפדות שבויים ופגע בנהר גינאי א"ל לנהר חלוק מימך. סירב הנהר. ואמר לו ר' פנחס, אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קונך, אתה ספק מצליח ספק אינך מצליח, ואני ודאי מצליח, ואין ספק מוציא מידי ודאי, א"ל ר' פנחס אם אין אתה חולק לי מימיך, גוזרני עליך שיתייבשו מימיך.

שאל ר' אליהו לעניין, הרי צודק הנהר, שהאדם הוא רק ספק אם יצליח בניגוד לאיתני טבע שודאי מצליחים ואין מי שעוצר בעדם מלמלא שליחותם. ואפי"כ, אמר ר' אליהו, צודק ר' פנחס בן יאיר, שתפקידו של אדם לעשות שליחות בוראו ולהתאמץ בשל כך. ההצלחה היא בידי שמים, וזה לא נתבע ממנו.

דוגמא של התמסרות לשליחות הוא יוסף. חייו הם הסוערים ביותר מבין האחים. הם מקנאים ושונאים אותו. הוא מנודה עד כי מתנכלים להורגו, גולה למצרים ואף שם נתון לעלילות שקר, השפלה בבית הסוהר, ואעפי"כ רוחו איתנה והוא חי בכל מקום ובכל זמן בתחושה של שליחות, ובכל מקום עושה את שליחותו, אף כי לא תמיד מבין מהי.

כשאביו קורא לו "לך ואשלחך אליהם", הוא ודאי חושש מה שעלול לקרות, ואעפי"כ "ויאמר לו הנני". כשלא מצא אותם היה יכול להתחמק ולשוב, אך הוא מחפש אותם. גם בהיותו עבד הוא משרת את אדונו באמונה. וגם אח"כ כשהוא בבית הסוהר, השרים מסתובבים שם בפנים נפולות ואילו הוא מעודד את רוחם, בכל מקום מדגיש שה' אתו. ויהי ה' את יוסף, והוא ממלא תפקיד פעיל גם כשהוא בשפל. וכשמופיע לפני פרעה לא רמה רוחו. והוא מייצג את אלקים – "אלקים יענה את שלום פרעה" לאלקים פתרונים, ואני רק שלוחו. וכן אמר לאחים ממרים תפקידו כמשנה למלך – "ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים, להיות לכם למחיה וכו'".

וכך מתחבר יוסף לר"ה "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב – עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וכו'". וכידוע יצא יוסף בר"ה.

זהו מהותו של ראש השנה, השליחות שבאותו יום מקבל אדם על עצמו כביום הוולדו, שמשביעין אותו.

ההיפך מקבלת השליחות הוא החוטא הבוגד בשליחותו, שאינו נצב בקומה זקופה לקבלת השליחות אלא "וישח אדם וישפל איש", כל כבוד האדם הוא בצלם אלקים שבו, על המשנה בחגיגה "מי שאינו חס על כבוד קונו", כותב הרמב"ם זה השכל, שהוא כבוד האדם. ועל מי שלא פונה לשכלו, כ' הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ה) "זה והבהמה אצלי שוין". וע"כ החוטא אינו ניצב לפני ה', אלא שח ושפל כבהמה.

לפני חמשת אלפים ושבע מאות ושבעים שנה חלה התפנית. אדם שהיתה קומתו מאתיים אמה, ומפרש המהר"ל שהיו בו שתי שלמויות, פעמיים מאה, גופנית ונפשית, חטא, בגד בשליחותו. "ותשת עלי כפך", אמרו חז"ל כף בגי' מאה, שהונמכה קומתו, ומשום כך הוא לא ניצב לפני האלקים, להיפך, הוא ברח ממנו, וה' מחפש אותו וקורא אחריו "איכה".

ומאז יודעת האנושות עליות וירידות בנסיון לתקן את הקלקולים. ואמרו חז"ל שמאז גלתה גלתה שכינה שבעה רקיעים כתוצאה מחטאי האנושות, עד שבאו האבות והחלה השכינה לחזור למקומה, והנה הגיע זמן מתן תורה ופסקה זוהמתן, "וירד ה' על הר סיני" "ומשה עלה אל האלקים", ושוב חוזר העולם לקדמותו "וישמעו את קול ה' מתהלך בגן". ושוב בגדו בשליחותם "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב". ושוב נצבים ישראל לקבל את השליחות – "ויתיצבו בתחתית ההר", כמו "אתם נצבים לפני ה' אלקיכם". 

מידי שנה ביום בריאת האדם אנו חוזרים ונצבים לפני ה' ומקבלים מלכותו בשופר כדי שיעשה זכרוננו לפניו, ומזכירים שופר שהוא קרן מאילו של יצחק, אך במה מעורר הקרן לתשובה?

"והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו", האיל רצה לברוח אך קרניו שהסתבכו מנעו ממנו. ולהורות לכל הדורות ניתן, אי אפשר לברוח מרבש"ע והוא תמיד יחפש אחרינו ויזעק אייכה. ג' ספרים נפתחים בר"ה, הפירוש המקובל שכל אדם נכתב במשך השנה באחד הספרים הללו ומחפשים אותו באיזה ספר נכתב ועפי"ז נידון. חסידים אומרים שמציבים בפני האדם ג' ספרים כדי שיבחר באיזה ספר הוא בוחר ומקבל על עצמו להכתב. וע"כ חובה על האדם להתנער ולהתייצב לפני ה' ולא לברוח ממנו. ר"ח אלול ר"ה למעשר בהמה. ממנו אנו מתקדמים לר"ה, לעמוד נצבים, ולמעלה בקדש יוה"כ – כמלאכי השרת.