מובא בשם האר"י ז"ל, מדוע בשבט נפתלי, שהוא אחרון בין השבטים, לא נאמר "לבני נפתלי", כמו בשאר השבטים "לבני ראובן", אלא נאמר "בני נפלתי" אלא לאחר שכבר מנה כל השבטים למיינים, לא היה צורך למנות בפרטות שבט נפתלי, שהרי מספרו ידוע, שכיון שהוא אחרון, איך ננסה כל הנמנים נדע עניינו. אלא ללמדך שהיתה מטרה נוספת במנין, והוא להרים את נפשות בני ישראל, כמ"ש "שאו את ראש בני ישראל".

חז"ל אמרו שישראל נמשלו לכוכבים, ונאמר "הללוהו כל כוכבי אור", שכל כוכב יש לו אור, ואורו של כוכב יש בו ענין מיוחד, שהוא נראה קטן ביותר, אך כל זה מצב המרחק אך באמת אורו גדול ביותר.

וכך נשמתו של כל ישראל, אף אם נראה לו שאין בו אור, יש לדעת שיש בו אור עצמי גדול.

וכ"כ השם משמואל בפ' שמות, עה"פ "מצדיקי הרבים ככוכבים – אלו מלמדי תינוקות, ופירשו, שהעולם סובר שמלמדי תינוקות אינם חשובים בעיני האנשים ופעמים גם בעיני עצמם, וע"כ אמרו שהם ככוכבים, שמפאת ריחוקם נראים קטנים, אך באמת אור גדול יש בהם.

ולכן מונים כל אחד מישראל, להראות חשיבותו הגדולה.

וכן מצינו ברמב"ן בפרשה: כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי ישימו עליהם עינם לטובה. וחשיבותו של כל אחד מישראל נובע מתוך מ"ש ישראל – יש ששים אותיות לתורה". והמנין בא לקשר כל יהודי לאות שלו בתורה.

וכך מתגלה לאוריתא וקוב"ה ותורה חד הן, וז"ש "והייתם לי סגולה מכל העמים", שישראל משלימים את הסגול "והייתם לי סגולה מכל העמים", אוריתא וקב"ה וישראל הם הסגול.

"איש על דגלו באותו לבית אבותם יחנו בני ישראל". ודרשו חז"ל: חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כמי שיהיו נוכרין, בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, ומנין שהוא אהבה וכו' שנא' ודגלו עלי אהבה. אין מלאך עושה שתי שליחויות ולעשות לישראל דגל כמו מלאכי השרת פי', שלראובן יש דגל, תכלית ומטרה עצמית, שאין לטהר, וכך כל יחיד מישראל יש לו תפקידו וכישוריו בהתאם לזה. וזהו הרמז "איש על דגלו", שהרי היה צ"ל "שבט על דגלם", אלא שכל אחד מישראל צריך לחשוב שהדגל הוא בשבילו, ואם לא ימלא תפקידו, אין בעולם מי שימלא מקומו.

וכ"כ בזהר (ח"ג כט, ד) לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו.

ובגמ' (סנהדרין לז.)" לפיכך נברא אדם יחידי וכו' לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. ופירש"י: חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד עצמי מן העולם בעבודה אחת, וימשיך ממנה. שמחשבה זו נותנת לאדם תחושה של אחריות כבדה.

יחד עם זאת, יש חשש שאדם מישראל יגביה לבו כשיחשוב על ערכו כיחיד, וע"כ דרשו חז"ל בתחילת הפרשה "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" – כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני (במד"ר א, ז).

כבר הזכרנו דברי הקוצקאי "אנכי עומד ביניכם ובין ה' אלקיכם", האנכי שבאדם חוצץ בינו לבין ה', ורק כשעושה עצמו הפקר ומסיר המחיצה, הוא דבק בה', וכשלומד תורה, על יחזיק מעצמו אלא ישים עצמו כהפקר.

וע"ז נאמר "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא, ואלה שמות האנשים", וממשיך להזכיר כל שמות הנשיאים, והרי זה היה בא' לחדש השני, ולפני ג' שבועות הקריבו כולם לחנוכת המזבח, אלא ששם היו נשיאים, וזה ביחס לכלל ישראל, אך כאן ביחס לעצמם, לא אמרה תורה "ואתכם יהיו הנשיאים" אלא "ואתכם יהיו איש איש". וע"כ מדגש כאן אנשים ואיש איש, ששמו עצמם כמדבר.

זהו שאמר דוד "פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני", שאף שיודע אני את חשיבותי, שבשבילי נברא העולם, וקיומי תלוי אך בו, וזהו "כי יחיד אני", ואין מי שימלא את תפקידי במקומי, מ"מ "עני אני", אינני מתגאה ויודע את ערכי.

"שא את ראש כל עדת בני ישראל – לגולגלותם".

ופירש"י: כשנפלו בעגל מנאן, לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, אחרי חטא העגל נאמר "כי תשא את ראש בני ישראל", ולא נאמר לגולגלותם.

בעגל שקעו בתאות הגוף וחמדת הממון, "וישתחו לו", ובישעיהו נאמר ע"ז "וישבו אדם וישפל איש", ההשתחואה היא השפלת הראש – גאות האדם – מתחת לגוף, כמו שור אוכל עשב, שראשו כל הזמן בענייני אכילה, וע"כ בתיקון חטא העגל היה צריך לשאת את הראש ולהרימו מתוך השפלות בה היה נתון בעת החטא – כי תשא את ראש בני ישראל. אך לא זו היא התכלית, שיהיה אדם בקומה זקופה, כי לשכל יש מגבלות ואין אדם יכול להשיג מה שהוא למעלה מן השכל, אך כשקב"ה בא להשרות שכינתו בישראל, נתן להם ע"י תורה כח להתרומם למעלה מן הדעת הרגילה, וזוהי הגולגולת, העצם שלמעלה מן המוח.

וע"כ אחר חטא העגל היה צורך להוציאם מן הבוץ ולהעמיד את ראשם מעל הגוף, ולזקוף את הראש, עתה באה מדרגה עליונה יותר, להעלות את הראש אף למעלה מן הדעת.

בשו"ע (חכח ס"ד) כ' לפ' במדבר, לפני מ"ת, וסמוכן "מנו ועצרו", אין המנין רק לדעת הסכום הכללי, אלא הקדמה לעצרת, כדי לקבל תורה צריך לדעת שתכליתה הרמת הגולגולת וזה ע"י נתינת תוכן לכל יחיד ויחיד שידע האדם ערכו וחשיבותו יחד עם תכונת הענוה ומשים עצמו