זמן חורץ הארוך עוד לפנינו, ומלבד לימוד התורה, שהוא בוודאי העיסוק העיקרי בישיבה, יש חיוב לעסוק בתיקון המידות. בייחוד תלמידי-חכמים הם אלה שצריכים לעסוק בלימוד התורה, בכל המצוות כולם, ישנה דרגה של קיום "מצווה לשמה", ושל "שלא לשמה". בלימוד תורה יש דרגה שלישית: "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המוות".

היינו, שאם לא זוכה, התורה עצמה תיעשה לו סם המוות. הרב דסלר זצ"ל מבאר ש"זכה" צריך לקרוא בכ"ף דגושה, "זכָּה". ביאור מאמר חז"ל הוא שאם "זכָּה" – זיכך את עצמו ותיקן את מידותיו, התורה נעשית לו סם חיים, אבל אם לא זיכך את עצמו – התורה עלולה ליהפך לסם המוות. ניגש אם כן לעניין העיקרי שהוא נושא המאמר – "נושא בעול עם חבירו".

המידה הזאת, של נשיאה בעול חבירו, מופיעה מספר פעמים בסיפור יוסף והאחים. "ולא יכול יוסף לכל הניצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אחיו" (בראשית מה', א') הירושלמי מבקר מעשה זה של יוסף ואומר: "לא בדין עושה יוסף ומה אם אחד מן האחין בזה מבעוט בו".

בכל זאת לא נרתע יוסף, ומדוע? – רש"י מבאר במקום: "ולא יכול יוסף להתאפק" – לא היה יכול לסבול שיהו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהוודעו להם". כל זאת היה מוכן יוסף להסתכן, כדי לא לבייש את אחיו, מעשה זה מזכיר לנו מאד את מעשה תמר ויהודה. תמר נידונה לשריפה, וברגע האחרון היא שולחת ליהודה את הערבות שנתן לה, ואומרת "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה" (בראשית לח', כב'). מבאר רש"י שם: "דרשו חז"ל מכאן נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. שכך אמרה תמר, אם יודה – מוטב, ואם לאו – הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו"! בשני המקרים האלו, היה מגיע להם שיבישו אותם, האחים אכן היו אשמים במכירת יוסף, ואולי היתה הבושה מגיע להם כדין, בכל זאת השתדל יוסף כמה שיוכל שלא להלבין את פניהם ולביישם. כך גם במעשה תמר, היא משתדלת שלא להביך אותו.

"ועתה אל תיעצבו ולא יחר בעיניכם כי מכרתם אותו הנה, כי למחיה שלחנו אלוקים לפניכם" (פרק מה', ה'). פסוק זה קשה להבנה, יוסף מנחם את האחים, שכל מה שעשו היה בסופו של דבר לטובה, והקב"ה סובב את הדברים על ידם. דבר זה לא מובן, וכי מותר לאדם להזיק לחבירו, ולאמר שזו גזירתו של הקב"ה? ברור הדבר שאם אדם מת, אפילו אם חלילה נרצח או נהרג, זה בגלל שנגזר עליו למות, אבל האם ינקה הרוצח מעונש בשביל כך?! פרעה בוודאי שלא יוכל להצטדק ולאמר שנגזר עליו לענות את עם ישראל מפני שכתוב "ועבדום ועינו אותם" (פרק טו', יג')?! אלא, זוהי גדלותו של יוסף, מבחינתו של המזיר, בוודאי שלא יוכל להצטדק ולהינקות מעונש בשביל כך, אבל מבחינתו של המקבל, הניזוק, הנפגע, צריך הוא לדעת שהכל בא מגזירתו של הקב"ה. כך אמר דוד ליואב כאשר קילל אותו שימעי בן גרא "ה' אמר לו ויקלל" (שמואל ב' טז', י').

"ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צאווריו" (פרק מב', יד'). רש"י מבאר שיוסף בכה על שני בתי מקדש שעתידין להיות בחלקו של בנימין ויחרבו, ובנימין בכה על מקדש שילה שיהיה בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב (הדיוק שיוסף בכה על שני בתי מקדש נלמד מהכפילות בפסוק "ויפול על צאוורי בנימין אחיו – ויבך", משמע שני בכיות, ובבנימין מופיעה רק בכיה אחת "בכה" על צאווריו"). אולם מדרש זה מאד תמוה ולא מובן, סוף סוף יוסף מתגלה לאחיו, ברגע זה הוא בוחר לגלות את סודו הגדול שהוא – הוא יוסף שמכרוהו מצרימה. כמה זמן המתין וחיכה לרגע שבו יוכל לחבר את בנימין אחיו בן אימו? ובדיוק ברגע זה נזכר שצריך לבכות על בית המקדש?! מהו הקשר בין הדברים? ועוד, יש לשאול, מדוע הוא בוכה על בית המקדש שבחלקו של בנימין, ובנימין בוכה על מקדש שילה, למה לא יבכו כל אחד על המקדש שבחלקו?

התשובה היא, ששנאת חינם היא השורש של מכירת יוסף, וגם של חרבן בית המקדש, כדי לתקן שורש זה של שנאת חינם היה צורך לאחים לעבור את היסורים שיוסף גרם להם, עד שהגיעו לשלב שהיה יהודה מוכן להיות עבד בשביל אחיו בנימין, מסירות זו של יהודה תיקנה את השנאת חינם. עכשיו, שנוצר התיקון של השנאת חינם ע"י המסירות למען חבירו, זהו הזמן לבכות על בית המקדש שיחרב בעוון שנאה זו. לכן, בוכה יוסף על בית המקדש, מילא מובן שאינו בוכה על הצרות הפרטיות שלו, על המקדש שבחלקו שלו, אלא דווקא על של זולתו, על המקדש שבחלקו של אחיו. גם כאן יש "נושא בעול של חבירו". "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (פרק מב', כא'). המדקדק בפסוק ישים לב שאינם מצטערים על עצם המכירה. בשלב זה עדיין חשבו המכירה היתה כדין. הצער שהצטערו היתה על "אשר ראינו צרת נפשו... ולא שמענו". באזניהם הם שמעו את הבכי של יוסף, אבל הלב לא הרגיש! זה היה הצעיר של האחים, שלא היה כואב להם, אולי אפשר וצריך היה למכור אותו, אבל היה צריך להרגיש כאב.

תביעה דומה נתבע יעקב, במפגש שלו עם עשיו "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו" (פרק לב', כג'). שואל על כך רש"י: "ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשיו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנה למוטב, ונפלה ביד שכם". דברים אלו צריכים ביאור, מהי התביעה על יעקב? וכי דורשים מאדם צדיק, שיש לו בת טובה, שימסור אותה לנשואין לרשע כעשיו, שמא תחזירנו למוטב? אלא, התביעה היתה על הכאב, יעקב אמנם אולי לא היה צריך ממש למסור את דינה להנשא לעשיו הרשע, אבל היה צריך להיות לו איכפת בליבו, על שאינו יכול להחזירו למוטב, הוא היה צריך להרגיש צער שאחיו הולך בדרך לא טובה ואין באפשרותו להחזירו לדרך הנכונה. זהו גם כן "נושא בעול עם חבירו".

ישנו הבדל מהותי בין סתם נתינת צדקה או חסד לבין נושא בעול חבירו. הנותן צדקה או אפילו עושה חסד לזולתו, מפסיד משהו. הנותן צדקה – נותן כסף , ואולי בכסף זה יכל להשתמש לעצמו. העושה חסד – מתאמץ כדי לעזור לחבירו, אבל הנושא בעול אינו עושה שום דבר, מבקשים ממנו רק יחס חם, רק תתייחס ותיתן תשומת לב לזולתך. זו גם הסיבה שנענשים על חוסר תשומת לב זה. מכיוון שאין דורשים ממנו כמעט כלום, ואינו מפסיד ביחס זה, ובכך זאת אין הוא מכבד את הזולת, אין זה אלא סתם רוע לב.

"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', יח'). לא כתוב בפסוק "לא טוב לאדם להיות לבד" אלא סתם "לא טוב היות האדם לבדו". אין הכוונה שלא נוח ונעשים לאדם להיות עכשיו לבד, ולכן נבראה האישה, אלא זה לא טוב בכלל שאדם יהיה לבד, הבדידות היא אחד המצבים הכי קשים שיש לאדם להימצא בהם, אדם אינו יכול להיות במצב שאין אף אחד שדואג ואיכפת ממנו, וגם הוא לא דואג ואיכפת לו מאף אחד אחר.

"ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים" (נדרים ז' ע"ב). ר' חיים שמואלביץ מבאר שמה שמאפיין ארבעה אלו זה העובדה שאינם יכולים לתת ולהעניק לאחרים. העני – אינו יכול לתת משלו לאחרים, כי גם לו אין לעצמו. המצורע – יושב בדד מחוץ למחנה. סומא – אינו רואה ומרגיש בצער חבירו. ומי שאין לו בנים – אין לו בנים וילדים שיוכל לעזור ולתת להם.

"אמר ה' חייא אמר ר' סומאי – שלושה היו באותה עיצה אלו הן יתרו בלעם ואיוב (שלושה היו בעצה שיעץ פרעה להשליך את התינוקות של בני ישראל למים). בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורים, ויתרו שברח – זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית" (סנהדרין קו' ע"א).
שואלים על גמרא זו, אמנם בלעם שיעץ נהרג ומת, אבל איוב ששתק קיבל יסורים קשים ומרים, ולכאורה העונש שלו קשה יותר מהעונש של בלעם הרשע? יש מתרצים שתמיד העונש של המוות הוא הכי קשה, ומי שחי תמיד יוכל להודות לה' "מה יתאונן אדם חי" (איכה ג', לט'), די בכך שחי. אבל יש מתרצים על פי דרכינו, איוב שתק ולא היה מוכן לעזר ולסייע לאחרים, בזמן יסוריו הקשים והנוראים של איוב שום דבר לא ניחם אותו, פרט לחברים, באו בכך ללמד לאיוב עד כמה צריך להשתדל ולעזור למי שנמצא בצרה וזקוק לסיוע!

האדם מורכב מגוף ונפש, דרכו של עולם להסתכל ולתת תשומת לב יותר לגוף מאשר לנפש. אנו חשים ומרגישים את הגוף בדרך כלל יותר, אולם המתבונן יראה שרוב כאבי האדם, וכנגד זה רוב אושרו של האדם הוא אושר של הנפש. לפעמים כואב איזשהו איבר בגוף, אבל בדרך כלל הצער הוא צער של הנפש, כשלא מעריכים אותו מספיק, כשאין מכבדים אות כדבעי, כשמעליבים אותו וכד', וכן להיפך לטובה. לכן אמרו חז"ל (בבא בתרא ט' ע"ב) שהנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות. אם מעודדו ונושא איתו בעול, נותנים לנפש את מה שחסר לו, מרככים קצת את הצער של הלב והנפש, זוכים לקבל עוד ברכות. דרגה יותר גבוהה מצדקה היא מתן בסתר, והדגשה היותר גבוהה אם מוצא לו פרנסה. הסיבה לכך היא שכאן נותן לחבירו בלי שירגיש בושה ומקבל את פרנסתו בכבוד, יש כאן יותר נשיאה בעול חבירו, יותר תשומת לב ושימת עין, ולכן זו דרגה גבוהה יותר.

"אמר רב בר חיננא סבר משמי דרב: כל שאפשר לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש – נקרא, חוטא, שנאמר: "גם אנוכי חלילה לי מחטוא לה' מחדל להתפלל בעדכם" (שמואל א' יב', כג').
אמר רבא: אם תלמיד חכם הוא צריך שיחלה עצמו עליו (שיעשה עצמו חולה מרוב צער ותפילה)" (ברכות יב' ע"ב).

אם נגיע לדרגה שבה נוכל להיות חולים מכך שחבר נמצא בצער – זוהי התרופה שלנו, וכך גם הקב"ה ירחם עלינו!