ר' צדוק הכהן מלובלין פורס את כל תורתו בעניין התשובה בספרו "תקנת השבין".

בשיעורנו זה – נעסוק ביחס שבין תשובה מיראה ובין תשובה מאהבה במשנתו של ר' צדוק.

בפשטות יש לומר שאלו שני סוגים של תשובה, תשובה מיראה – כתשובה פסיבית של סור מרע, ותשובה מאהבה – כתשובה נשגבה ומעולה יותר, בחינת "עשה טוב". אך ר' צדוק זצ"ל מחדש שאלו הם בעצם שני שלבים בתהליך התשובה.

לשיטה זו – אדם מחוייב להתחיל ב"תשובה מיראה" ורק אח"כ ניתן להגיע ל"תשובה מאהבה".

ואמנם מפשט לשון הגמ' במסכת יומא (דף פו'.) משמע שישנם שני סוגי תשובה וז"ל הגמ': "ר' חמא ... רמי כתיב 'שובו בנים שובבים' (ירמיה ג', יד'), דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם? לא קשיא כאן מאהבה, כאן מיראה".

וכן שם (דף פו':) "אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר- (הושע יד', ב') 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך' הא עוון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול. איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות שנאמר (יחזקאל לג', יט') 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה'? לא קשיא, כאן מאהבה (כזכויות) כאן מיראה (כשגגות).

אך ע"פ דברי ר' צדוק צ"ל שבדרך אל התשובה מאהבה – צריך לעבור דרך התשובה מיראה, וה"שגגות" הופכות ל"זכויות" (בתשובה מאהבה) לאחר שה"זדונות" הפכו ל"שגגות" (בתשובה מיראה).

ומבאר ר' צדוק: כאשר אדם עובר עבירה במזיד הרי הוא חוטא כפליים: א. עצם החטא, ב. הכוונה בחטא. וכשאדם עושה תשובה מיראה – הרי הוא מבטל את כוונת המזיד בחטא ונשאר רק עצם החטא, ולכן – זדונות נהפכים לשגגות.

וז"ל בתקנת השבין סימן יא': " דע"י התשובה מיראה נעקר מחשבתו הרעה הקודמת דע"י זה נעשה מזדונות שגגות שהוא מעשה בלא כוונה ורצון לרע, ודבר זה הוא עקירה לגמרי למפרע דהמחשבה שהיה לרע הוא כמי שאינה.

ועל זה נאמר 'ביום ההוא יבוקש עוון ישראל ואיננו וחטאת יהודה ולא תמצאנה' (ירמיה נ', כ'), דמעוון היינו במזיד כמו שאמרו (יומא דף לו':) איננו כלל כיוון דנעקר הרצון דרע לגמרי למפרע מה שאין כן חטאת דהוא שוגג שנעשה מקודם מהמזיד ע"י התשובה מיראה הקודמת שהוא השארת המעשה הגולמת בלא כוונה, זה נתרפא אח"כ ע"י התשובה מאהבה, ולא שנעקר למפרע כאלו לא היה מעולם ואיננו דאם כך מה נעשה כזכויות ועל כרחך דהמעשה אין נעקרת כלל רק נתרפאת, וזהו ד'לא תמצאנה' לא דאינה, רק דנתהפכה לזכות ואין החטאת נמצאת שאם המקטרג יחפש אחריה לא ימצא כיוון שנשתנית לזכות".

ומבואר – שלאחר שהמזיד הפך לשוגג, מהפכים את הערך השלילי של השוגג ונותנים לו ערך חיובי של זכות. וזהו ענין הרפואה בתשובה – היינו שיפור הקיים, שהרי אין לומר שאנו מתייחסים אל מעשה העבירה כאיננו – שאם כן מה יהפך לזכות? הרי אין מעשה כלל? וע"כ כנ"ל, שהמעשה קיים אלא שערכו השתנה לזכות.

ועפ"ז מבאר ר' צדוק שעל אף שהיתה תשובה בחטא העגל, הרי שהמעשה עדיין קיים ורק כוונת המזיד נתבטלה.

וז"ל (שם): "כי תשובה מיראה נתעוררו כל ישראל לזה במעשה דעגל שלא היו ראויים לאותה מעשה אלא להורות תשובה... ותשובתם היתה מיראה כשהגיד להם משה רבינו ע"ה חטאם הגדול ועונשם, ועל כן נאמר 'וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם' (שמות לב', לד')– חטאת, היינו שוגג לפי שלא נמחל לגמרי רק נעשה כשוגג דצריך עדיין סליחה ועונש לכפרה ומשה רבינו ע"ה בתפילתו פעל סליחה לאותה שעה לגמרי, ועל זה היו כל תפילותיו לסלוח לגמרי שלא יחשב גם שוגג, דגוף המחילה אחר ששבו אין צריך להרבות בתפילה דכבר ידו יתברך פתוחה לקבל שבים והשב ומתוודה מוחל לו... והתפילה להשי"ת הוא לזכותם לתשובה מאהבה שהוא בסיוע מן השמים ושיכופר לגמרי שלא יהיה עוד חטא ושוגג גם כן...".

נמצינו למדים – שבתשובה מיראה הזדונות נהפכות לשגגות, דהיינו – מעשה גולמי ללא כוונת זדון ואז – באה התשובה מאהבה, כשלב שבו נהפכות השגגות לזכויות, והיינו – שלמפרע מתברר שהחטא יצר תיקון גדול.

ובתורת האדמו"ר מאיז'ביצא מופיע היסוד הנ"ל שכל הכשלונות והנפילות של האדם – עשויים להתברר למפרע כהצלחות עצומות. ור' צדוק מבאר שרק לאחר המיתה יהיה אפשר לראות שמעשה החטא היה בעצם הגורם לעליה הרוחנית ולתיקון המיוחל. (ובודאי שאין כוונתו שהאדם יחטא כדי כביכול להתעלות עליה רוחנית).

ובגמ' במסכת תענית (דף כ':) מסופר על ר' אלעזר בנו של ר' שמעון שיצא מבית המדרש ולבו היה גס עליו, וכשראה אדם מכוער אמר לו שמא כל בני עירך מכוערים כמותך, והשיב לו – לך אל האומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה וכו'.

והקשה ר' צדוק – כיצד יתכן שר' אלעזר שאך יצא מבית המדרש פוגע באדם על מראהו החיצוני? ועל כן – מבאר שכל הסיפור הנ"ל עוסק בכיעור רוחני. והיינו – שר' אלעזר הבחין שהאדם הזה היה ירוד ברמתו הרוחנית, ועל כך אמר לו שמא כל בני עירך מכוערים – מבחינה רוחנית – כמותך? ואז השיב – "לך אל האומן שעשאני..." ללמדך – שגם שנפילות, הכיעורים הרוחניים מקורם באלוקות.

ועפ"ז מבאר ר' צדוק את העניין של "עיני לאה רכות" (בראשית כט', יז') שדרשו חז"ל על כך שהיו הבריות אומרות הגדולה (לאה) לגדול (עשיו), והקטנה (רחל) לקטן (יעקב), ועל כן – לאה בכתה עד שנעשו עיניה רכות. וצ"ל שהבריות ראו שהיתה התאמה רוחנית בין לאה לעשיו, ובין רחל ליעקב (שאין לומר שתלו זאת בגיל, שהרי ההפרש בין יעקב לעשיו היה קטן ביותר דהיו תאומים) והיינו – שרמתה הרוחנית של לאה היתה נמוכה יותר, וכמו שדרשו חז"ל שלאה – יצאנית היתה נראה דאין הכוונה כפשוטו, "וירא ה' כי שנואה לאה" (פס' לא'). לעומת רחל שהיתה "יפת תואר" (שם יז')– כלומר שהיתה בעלת יופי רוחני, פנימי. ואעפ"כ – אנו רואים שלאה היא הבונה העיקרית של בית ישראל, ללמדך, שלעיתים דווקא מתוך הנפילה מתגלית העוצמה הרוחנית הטמונה באדם.

ובכך – מבאר ר' צדוק את חטאו של דוד המלך וז"ל: "אבל דוד המלך ע"ה הקים עולה של תשובה הגמורה לתקן לגמרי, וזהו מידת המלכות שזכה יהודה אשר גבר באחיו בכבישת היצר להודות אחר החטא, דזה נחשב יותר מכבישת היצר דיוסף שכבש בלא חטא כלל ונוסף לו רק אות אחד משמו של הקב"ה, מה שאין כן יהודה דנקרא כולו על שמו של הקב"ה, כמו שאמרו במסכת סוטה (דף י':)- כי הוא זכה שיהיה חטאו נחשב לזכות גדול – בריאת אורו של משיח שיצא מאותה מעשה. דאין זכות גדול מזה, וזהו גבורה יותר גדולה שיהיה גם הרע עצמו נהפך לטוב מאוד. ויוסף כשנקרא יהוסף עדיין חסר לו ה' אחרונה שבו נברא העולם הזה כמו שאמרו במנחות (דף קט':) ששם הפתח פתוח לצאת לבא לטמא דפותחין לו ותליא כרעיה לבעל תשובה וכבישת היצר לגמרי ולהיות צדיק גמור לא כל אדם זוכה ואין אדם צדיק בארץ ומה יעשה מי שעבר וחטא והרי העולם הזה כולו לפי זה מרוחק מהשי"ת מצד החטאים שבו.

אבל יהודה גבר לברר דאין עוד מלבדו והכל מאמיתות רצונו יתברך כשמתברר אחר התשובה דהחטאים הם זכויות גדולות ועשיית רצונו יתברך שמו ובזה נתמלא השם שלם אצלו שגם ענייני הארציים וגשמיים שלו בעולם הזה שנראים כריחוק מהשי"ת אדרבה הן הם תכלית הקירוב.

והוא היה המתחיל בוידוי והודאה על חטא כמו שאמרו (בסוטה דף י':) מי גרם לראובן שיודה יהודה. וזהו עיקר התשובה הוידוי דברים להתחרט וליכלם ע"י זה מעוונו וכמו שנאמר בדוד המלך ע"ה כשאמר לנתן 'חטאתי לה' '(שמואל ב' יב', יג') מיד אמר לו 'גם ה' העביר חטאתך...'. וזהו שקפץ שבטו של יהודה תחילה לים כמו שנאמר (סוטה דף לז'.) דהים ארונו של יוסף ראה וינוס – כי עונש הטביעה במים הוא בעבור קלקול הברית כדאשכחן בדור המבול, וכן עונש אשת איש בחנק ודינו לטבוע בנהר כמו שאמרו (בסנהדרין דף לז':) ויוסף דלא חטא כלל – ברח ממנו, ויהודה שחטא ושב – קפץ לתוכו קודם שנקרע ואח"כ נקרע והקפיצה היה דמקבל על עצמו עונש שמים אם הוא מחוייב בכך".

נמצינו למדים – שדווקא הנפילה הרוחנית גורמת (ע"י התשובה מאהבה) לקירבה נשגבת.

וז"ל ר' צדוק בפיסקה ה': "וזהו התשובה מאהבה שלא מיראת עונש דאדרבה מקבל עליו העונש ברצונו אם הוא רצון השי"ת כך, וע"י זה ממילא גם השי"ת מעביר חטאתו השוגג גם כן ונמחל העונש לגמרי ... וע"י זה זכה גם כן למלכות כדאיתא (בסוטה דף לז'.) כי מידת המלכות היא ה' אחרונה דשם כנודע כי זהו מידת מלכותו יתברך אשר בכל משלה גם במדריגות היותר תחתונים הכל הוא מהנהגתו יתברך ואין שום דבר חוץ לממשלתו והנהגתו, ומלכות ישראל הוא מה שחלק מכבודו לבשר ודם וזכו לה ע"י התשובה מאהבה שנעשו גם הזדונות כזכיות ונתברר דאין שום דבר נגד כבוד מלכותו, ואדרבה ע"י החטא אחר שהודה בזה נתקדש שם שמים בפרהסיא וגרם בו קידוש שם שמים יותר ממה שפעל יוסף בכבישה מחטא...".

ומוסיף ר' צדוק בפיסקה ו': "וכן הוא המידה והסדר לעולם של כל בעלי תשובה דאף דוד המלך ע"ה בחייו לא הודיעוהו ממחילה הגמורה להיות כזכויות דתחילת התשובה שמצד האדם לעולם הוא מיראה, ועל כן אמר (תהילים לח', יט') 'עווני אגיד אדאג מחטאתי' ורישי דקרא שם לצלע נכון נדרש (סנהדרין דף קז'.) אמעשה דבת שבע, ומשהגיד עוונו והתוודה עליו לא דאג עוד עליו, דודאי נמחל ע"י התשובה שלא יחשב עוד לעוון מזיד אבל דאגתי מהחטא שנשאר לזמן דלזה צריך עזר השי"ת לשוב מאהבה, וכן אמר (תהילים נא', ה') 'פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד' דילפינן מינה (ביומא דף פו':)דחוזר ומתוודה. ואפשעים דמזיד אמר לשון 'אדע' – דהוידוי הוא רק אידיעה שכבר פשע לשעבר ואף דכבר נמחל מ"מ לא ישכחנו וצריך לידע ולהיות נכלם תמיד מהשי"ת על זה. אבל חטאתי הוא נגדי, תמיד עומד לנגדי ממש, כי לא נמחל עדיין כלל דבחייו לא הודיעוהו עדיין דנחשב לתשובה מאהבה ולהיות נמחל לגמרי...".

ומבואר – שהתשובה מאהבה מבררת והופכת את המעשה הגולמי (של החטא) וע"י כך – מתברר למפרע שמעשה החטא גרם לתיקון רוחני וזהו הענין שתשובה מאהבה – הופכת שגגות לזכויות.

ומסיים ר' צדוק בפיסקה יג' וז"ל: "וכן הוא סדר ודרך כל הבא לשוב אל ה', בהתחלה היא מיראה שזהו כל כח השתדלות אדם בעבודת השי"ת רק ליראה ע"י 'שיויתי ה' לנגדי תמיד' (תהילים טז', ח') שהוא כלל גדול בתורה שנזדמן ברוח הקודש בפי רמ"א ז"ל בהג"ה דריש אורח חיים (סי' א') שזה התחלת עבודה לאדם הבא לילך בדרך החיים לדעת ולהכיר שהשי"ת נכחו תמיד וצופה ומביט על כל דרכיו ומעלליו דע"י זה יגיע לפחד ויראה ממנו יתברך והכנעה ובושתו ממנו תמיד. והמתעורר לשוב אחר שחטא הרי זה מתחיל מחדש ליכנס לעבודת השי"ת, וראשית החכמה שהוא כל התורה כולה הוא יראת ה' דהוא תרעא לאעלא גו מהימנותא וזהו השער שכל בעל תשובה גם כן יבואו בו בתחילת תשובתן. ואחר ששוקד בתשובתו וחטאתו נגדו תמיד להיות ליבו נשבר בקרבו על ידי (זה) זוכה אח"כ למחילת השוגג ולהיות כמי שלא חטא כלל, ועדיין 'וטהור ידים יוסיף אומץ' (איוב יז', ט'), שיזכה שמן השמים יסייעוהו להגיע לתשובה מאהבה עד שישוב הכל זכויות, שזהו שלימות תיקון התשובה".

ומבואר – שלאחר התשובה מיראה, מגיע השלב של שברון לב, בחינת "לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" (תהילים נא', יט'), ואז ע"י סיעתא דשמיא הוא זוכה לתשובה מאהבה.

וע"פ יסוד זה של ר' צדוק יש להבהיר באר היטב את סדר המועדות בחודש תשרי:

ר"ה הוא יום הדין, והוא מסמל את התשובה מיראה.

יוה"כ הוא בחינת ה"שברון לב".

ולאחר שלבים אלו – מגיעים לחג הסוכות – שהוא "זמן שמחתנו" והוא בחינת התשובה מאהבה.

וכמו כן, מצאנו בסדר התקיעות:

השברים – מסמלים את התשובה מיראה.

התרועה – מסמלת את הבכי ("ותייבב אם סיסרא" / שופטים ה', כח')

והתקיעה – מסמלת את התשובה מאהבה.

ועכ"פ – ר' צדוק חוזר ומדגיש שאת הזכות של תשובה מאהבה ותיקון העבר למפרע – לא יראה האדם בחייו, וכפי שמצאנו אצל יהודה ודוד המלך.

ויהי רצון שנזכה לממש את כל השלבים הנ"ל בתשובתנו, מתשובה מיראה ושברון לב, ועד לתשובה מאהבה המבוטאת בזמן שמחתנו.