בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ. וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה ... וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ ... וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֵלָיו ... הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן ... וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם ... וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו. (מלכים א' ג', ה-טו)

מהמשתה שערך שלמה לכל עבדיו למדו חכמים ש"מכאן עושים סעודה לגומרה של תורה" (ילקוט שמעוני, מלכים א רמז קע"ה). והדברים תמוהים, הרי שלמה ביקש וקיבל את הכשרון לקבל תורה וחכמה, ומה לזה ולגמרה של תורה?

ובפשטות נראה, ששלמה קיבל על עצמו ללמוד תורה, והרי זה נחשב כאילו למד וגמר. כן הסביר רבינו יונה בשערי תשובה (שער ב', אות י'), שמַעֲנֶה העם במעמד הר סיני 'נעשה ונשמע', נחשב להם כאילו כבר קיימו הכל.

ברם אפשר גם לפרש, שגמרה של תורה הוא הלב שומע, שכל גמר הוא כלי לקבלה מחדש. וכך אמרו חז"ל: "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה אינו כן, מלא - מחזיק, ריקן אינו מחזיק. שנא' "אם שמוע תשמע" אם שמוע בישן (שלמדת וחזרת) תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך - שוב לא תשמע" (ברכות מ.).

הלומד תורה דעתו מתרחבת עליו, בשונה ממאגרי המידע המודרניים. אלה ככל שהם מתמלאים, קטנה יכולת הקיבול שלהם. אולם בלימוד התורה מתהפך העניין, ככל שמתעשרת הדעת, מתרחבות הדפנות ויכולת הקיבול שלה גדלה.

על הפסוקים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא ... וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל', יא-יד) דרשו חז"ל:

משל לטיפש שנכנס לביהכנ"ס, ורואה שלומדים תורה, והוא שואל היאך לומדים תורה? והם משיבים לו: תחילה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים וכתובים, גומר המקרא, שונה התלמוד ואח"כ הלכות ואגדות, כיוון ששמע כך, אומר בלבו, אימתי אני לומד כל זאת, וחוזר לאחוריו. משל למה הדבר דומה? לככר שהיה תלוי באויר, טיפש אמר מי יוכל להביאו, פקח אומר לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך הטיפש אומר אימתי אקרא כל התורה כולה, והפקח מה עושה, שונה פרק אחד בכל יום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה, לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא - ממך, שאין אתה עסוק בה. (דברים רבה ח', ג')

ויש להבין:

1. מהי נקודת המחלוקת בין הטיפש ליושבי בית המדרש, האם זו מחלוקת במציאות אם אכן אפשר לסיים את כל התורה, והרי לכאורה הטיפש צודק, שהתורה רחבה מיני ים ואיך אפשר ללמוד את כולה?


2. מה הכוונה במה שאמר הקב"ה שהתורה לא נפלאת, ואם נפלאת - ממך. נפלאת או לא נפלאת?


3. ואם אמנם נפלאת, הרי אפשר לעסוק בה וללמדה, ומדוע היא נפלאת?


4. לא בשמים היא - בפיך ובלבבך לעשותו, איך יתכן שההוא אמינא והמסקנה כה רחוקים זה מזה.

וראיתי שמציינים למאירי שהביא פי' הרס"ג במשלי על הפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם, שֹׁמֵעַ-לִי, לִשְׁקֹד עַל-דַּלְתֹתַי, יוֹם יוֹם--לִשְׁמֹר, מְזוּזֹת פְּתָחָי" (ח' לד).

רס"ג מסביר ששונה היא התורה משאר החכמות. בכל חכמה אין שלב אחד מותנה בחבירו, ומלאכה הראויה להעשות בעשרה ימים, הרי שבכל יום עליו לעשות עשירית ממנה, וכן מלאכה העשויה בד' שנים, אם יעשה הפסקה של שנה, בקלות יוכל להשלים שנה זו.

לא כן בתורה, לימוד הזקוק לעשר שנים, לא ירכשו עשירית ממנו בשנה ראשונה, אלא הרבה פחות מעשירית, ובשנה השניה ירכשו הרבה יותר מהראשונה. לימוד תורה איננו רק אגירת חומר, אלא יצירת יכולת. ועל כן בשנה העשירית ילמד פי כמה מהשנה הראשונה. קניין התורה אינו נרכש בטור חשבוני אלא בטור הנדסי.

וכן כשיפסיק לימודו שנה אחת, לא יוכל להמשיך מהמקום שבו הפסיק – הוא יחוש בנפילה גדולה. וזה לשונו שם: בראשונה ישיג מעט, ובשניה כפלים, וכל עוד שיעסוק בה, תקל הבנתו וימצא לפניו נתיב החכמה דרך סלולה. ויפה לו שעה אחת בסוף מאורך זמן בהתחלה, ומתוך כך כל אשר ימעט בשקידה יפסיד, מה שאין בו שעור, ומה שאינו ניתן להשבון.

נחזור למשל. הטיפש אמנם צודק, בנתונים שלו כיום א"א לו להשיג את כל התורה, התורה נפלאת והיא בשמים, לפי הבנתו שלימוד תורה הוא רק איסוף מידה, גם אם יוסיף פרק בכל יום לא יגיע לתכליתה. אלא שהוא אינו ידוע סוד לימוד התורה, שכל פרק חדש שלומד, יכולת הלימוד שלו נכפלת ונשלשת.

והקב"ה עונה לו: אמנם במצבם כיום התורה נפלאת, והיא בשמים, אך מציאות זו - ממך היא, שאין אתה עסוק בה, שאילו היית עוסק בה, היה בידך הסולם להוריד את הככר, ואז הדבר בפיך ובלבבך.

ומכיוון שלא כל אחד רואה את הגנוז בתורה המשילוה לאש: "מִימִינוֹ, אֵשׁ דָּת לָמו" (דברים ל"ג, ב), וכן: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם-ה'" (ירמיהו כ"ג, כט).

ותאר זאת יפה הרמח"ל במאמר דרך עץ חיים:

בדקדוק גדול נמשלה לאש, הגחלת כמוסה וסגורה, וע"י ההפחה מתפשטת השלהבת ונראית בגוונים רבים, כך נראית התורה תחילה - גחלת עמומה, ולאחר ההתעסקות עמה, מתלהבת ומתפרצת שלהבת גדולה שהיתה כמוסה בתורה, "הפוך בה והפוך בה דכולה בה".

וזה גם הקשר שבין שכל האדם והתורה: בכל החכמות האחרות משיג האדם ביחס ישר להשקעתו, אך בתורה - שאני, שכן מציאותה בעליונים ובגבהי מרומים. וכאשר האדם עוסק בה למטה, פועלת עליו התורה, "אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא ית"ש בדרך הארה ופעולה חזקה וכו' ובהכנסה בנשמה, יכנס בה אור, כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים" (הרמח"ל, בהקדמה לספרו קל"ח פתחי חכמה).

כל לימוד נוסף בתורה, אינו רק תוספת ידיעה, כמו בשאר החכמות, אלא פתיחת חלון לחכמה נוספת.

זוהי המשמעות שמדת הקב"ה כלי מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק. סיום מסכת, גומרה של תורה, הוא רק שלב אחד בהכנה לקליטה מרובה יותר של תורה.

ועל כן ביקש שלמה לב שומע, ועשה סעודה לגומרה של תורה, כי כל גומרה של תורה הוא קבלת לב שומע. והשמחה איננה רק על מה שנלמד בעבר, אלא על הכלי המלא שמוכשר מעתה לקבל תורה נוספת.

גם בשמחת תורה מתחילים מיד מחזור חדש של בראשית, כדי להמחיש איך "שמוע בישן" מביא ל"תשמע מחדש".

וסוד הדבר הוא בפסוק "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים ל"ג, ד). התורה היא מורשה לישראל, כל תינוק למדה במעי אמו, הגחלת מצויה בקרבו, ויש רק צורך ללבותה.

ושונה היא השמחה בשמחת תורה מחג השבועות, אף שבשניהם אנו שמחים במתן תורה. בשבועות קבלנו תורה בכפיה והיתה מודעא רבה, והיה הכרח להתחיל ללומדה. ואילו בשמחת תורה סיימנו התורה, קבלנו לב שומע והתברר שתורה מורשה לישראל - ומכאן שוב אין צורך בכפיה. ואנו מתחילים ללמדה מתוך שייכות ושמחה.

ועל כן בשבועות העבודה היא בראש, בלימוד תורה, ואילו בשמחת תורה, העבודה היא ברגלים - בריקודים ובשמחה. כדי להראות שכל אדם מישראל שייך לתורה, והיא מורשה לו, גם אם אינו תלמיד חכם. וע"כ רוקדים בספר סגור, מחבקים את התורה כולה, להורות שהשייכות לכל התורה, לפוטנציאל של תורה.

והסביר הרבי מקוצק, שבשמחת תורה איננו שמחים במה שלמדנו בעבר, כי מי יכול לומר שאכן קיים מצוות תלמוד תורה בשלמותה, אלא שמחים בזכות שיש לנו ללמוד תורה מכאן ולהבא. וע"כ האחיזה בספר התורה בזמן ההקפות היא כשבועה בנקיטת חפץ, שמכאן ואילך נעסוק בתורה.