במצוות ספירת העומר בזה"ז נחלקו הפוסקים אם היא מדאורייתא או מדרבנן. דרוב הפוסקים ס"ל דהוי מדרבנן ועיין ראשונים מנחות סז'.- דהוי בגדר של זכר למקדש, אך יעוי' בר"מ בפ"ז מהל' תמידין ומוספין הלכה כב'-כד' דמשמע דגם בזה"ז הוי מצוה דאורייתא ועי"ש בכס"מ.

מחלוקת נוספת ישנה בהל' ספירת העומר והרחיב בזה הרא"ש פסחים פ"י סי' מא', דרוב הפוסקים ס"ל דכל יום שסופר מקיים מצוה, אך דעת הבה"ג דכל הימים יחד דוקא הוי מצוה אחת.

והנה הידוע ספיקו של המנ"ח במצוה ש"ו בקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה ועד כה בירך על ספירתו כקטן אי השתא כאשר הגדיל ימשיך לספור ולברך אך כל זה לשי' הבה"ג, ותלה זאת דמחד לא בטל החשבון, אך מאידך שמא תלוי דבר זה בחיובו ופטורו ואם עד השתא לא נתחייב משום שהוי קטן ממילא אין חיובו לכאו' מועיל לגדלותו, דיש עליו חיוב לספור. ואין החלק האחד מועיל לאחר ע"מ שיהפך הדבר למצוה אחת (אמנם יש לדון שאולי קטן גם בקטנותו מחויב במצוה מדאור' מדין חינוך ואין נראה ע"י מהר"ם שי"ק).

והביא המנ"ח ראיה מדברי המרדכי במסכת מגילה סי' תשצ"ח דמתורף דבריו נפקא שאף החייב בדבר מדין דרבנן יכול להוציא ידי חובה אפי' מי שחייב באותו דין מדאורייתא. וא"כ ה"ה בספירת העומר החלק שקיים בקטנותו מהני לחלק שבגדלותו.

וז"ל המרדכי:

"ונשאל לה"ר טוביה מוינא איך סגי נהור פוטר בניו ובני ביתו מקידוש והא לרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות פרק החובל א"כ לא מחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, והשיב דאשכחן כוותיה גבי קידוש גופיה דאמרי' בפרק תפילת השחר מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס והתם מוכח דהיינו שעה ורביע קודם הלילה שעדיין לא קידש היום דאין לומר דשאני התם דתוספת שבת דאור' כדאמ' בפ"ק דר"ה ור' ישמעאל דמוסיף מחול על הקודש מנא ליה, נפקא ליה מדכתיב- 'ועניתם את נפשותיכם', הא ליתא, כבר פירש ר"ת דלא נפקא לן מהאי קרא, ולא מדכתיב- 'תשבתו שבתכם' אלא דוקא לאחריה וכו' וא"כ לר' ישמעאל דאמר הלכתא לא הוי תוספת שבת מן התורה, ואפ"ה נפיק בההוא קידוש דמקדש מבעוד יום דאינו אלא מדרבנן ע"י קידוש דאורייתא שיתחייב לאחר שתחשך וכו', יש לומר דשאני נשים דלא יבוא לידי חיוב לעולם (בברכת המזון). אבל זה יכול לבוא לידי חיוב דאורייתא אם יתפקח, והואיל וכן יכול להוציא אחרים ידי חובתן אע"פ שהוא מדרבנן והם מדאורייתא דהא בפרק ג' שאכלו אמר ר' יוחנן לעולם אינו מוציא אחרים עם שיאכל כזית דגן. ואע"ג דכזית וכביצה אינו אלא מדרבנן כדאמרי' בפר' אלו עוברין דקאמר התם אסמכתא נינהו, ואפ"ה מוציא מי שאכל כדי שביעה שהוא דאורייתא, הואיל ויכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם יאכל עד שישבע וכו' עיין שם" עכ"ל.

וכל בר דעת ינסה להבין דברי מרדכי אלו, דמהיכי תיתי דמי שיכול לבא לידי חיוב דאורייתא והשתא חייב רק מדרבנן יכול כבר עכשיו להוציא ידי חובה מי שחייב מדאורייתא, ויש לעיין.

אמנם את ספיקו של המנ"ח כבר הכריעו האחרונים ויעויין בשו"ת אבני נזר חלק או"ח סי' תקל"ט ובשו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' ע"ו שהתנבאו כל אחד לפי סגנונו אך נתכוונו לדבר אחד, ותורף דבריהם, שהרי כל החסרון בספירת קטן שנתגדל בתוך הספירה הוא שחלק מן המצוה נעשה בפטור וחלקה בחיוב, והוי כביכול חסרון במה דבעינן "שבע שבתות תמימות" וליכא תמימות, והסבירו שא"כ הרי למעשה ספר את כל הימים ומצד הספירה איכא תמימות, ולא אכפת לן שהוי מצד דרגת חיוב שונה דחיוב אחד הוי דרבנן או שמא בכלל לא, והשני הוי מדאורייתא.

והנה באבני נזר שם הזכיר את דברי הגמ' ביבמות סב'.- בגר שהיו לו בנים בגויותו ונתגייר דקיים בבנים אלו מצות פו"ר, ואע"פ שבזמן הקיום לא היה מחויב מהני לו לזמן החיוב היינו לאחר שנתגייר. והקשה בזה בטורי אבן ר"ה דף כח'.- דכפאו שד לאכול מצה לא קיים וצריך לשוב ולאכול כזית מצה, ולכאו' מדוע לא יועיל לו המעשה שעשה בזמן הכפיה – היינו ההשתטות לזמן שחייב כמו דמהני בגר שנתגייר. (אמנם אף בדי"ז של גר שנתגייר יש להבין איך מהני שהרי כקטן שנולד דמי וצ"ל משום שאכתי לעי"ז יש לו יחס לבניו ובזה סגי. והארכנו במקום אחר.) ותירץ הטו"א דבפו"ר המצוה הוא שיהיו ילדים בעולם והרי יש, וזה לכאו' דומה לספירת העומר שמה שצריך הוא לספור והרי ספר, ולכאו' הוי סיוע למה שכתב בהר צבי ג"כ. לכאו' אפשר לומר דגם באכילת מצה המצוה היא לאכול וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות קורבן פסח ה"ז דקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני לא מהני ליה מה שאכל פסח ראשון ובעי למיכל פסח שני ג"כ, וגם כאן היה מקום לכאורה לומר דהמצוה היא לאכול וזה עשה ויש להבין. (ויעויין בדבר זה בחידושי הגר"ח הלוי על דברי רמב"ם אלו).

אמנם נראה להסביר את דברי המרדכי ולקרבם לשכל.

דאמרי' בגמ' יבמות קיב':- דתיקנו קידושין לחרש וע"ז שואלת הגמ' מ"ט לא תיקנו ג"כ לקטן ומתרצת הגמ' משום שקטן אתי לכלל נישואין לא תיקנו לו משא"כ חרש, ומשום הכי לא צריך לתקן לקטן אלא רק לחרש יעוי"ש.

ויש בנותן טעם להבין מהו הקשר בין זה שאתי לכלל נישואין לזה שכבר עכשיו לא תיקנו לו. ושמא י"ל דאליבא דאמת היה מקום להבין שגם קטן יכול לישא אשה אך מכיוון שקטן לית ליה דעת ומשו"כ אינו יכול לקדש אשה, היינו דיש בעצמותו של קטן את הכוח לקדש אשה, אך מסיבה חיצונית של חוסר דעת יש מניעה לקדש בפועל. א"כ קטן הוא בתורת קידושין אך יש מונע שזהו חוסר הדעת ע"מ לקיים זאת בפועל. וממילא אולי זהו הפשט בגמ', דבקטן מכיוון שמצד עצמותו יש לו את הכוח לקדש ולישא אשה לא מתקנים לו נישואין, ומהיכי תיתי לן שיש לו כבר השתא את הכוח הלזה, שמא צ"ל מעצם זה שאתי בעתיד לכלל קידושין כדברי הגמ', ממילא הוי סימן לכך שכבר עכשיו הוא בתורת הדבר, אך רק בכוח ובעתיד יהיה גם בפועל.

ונראה לפי"ז מבוארים דברי המרדכי הפלא ופלא בטעמא דכתב משום שיכול לבא לידי חיוב דאורייתא, ר"ל שבעצמותו כבר השתא הוא שייך בדבר וא"כ מצד עצם החיוב הוא כבר עכשיו כביכול חייב, אך משום סיבות חיצוניות החיוב מיתלא תלי רק בכוח ולא בא לידי ביטוי בפועל, עד שתוסר המניעה, או עד שיתקיימו תנאים מסויימים כמו שתחשך (בשבת), או שיאכל שיעור כדי שביעה או שיתפקח וכדו'.

אך אמנם לפי"ז צ"ב מ"ט בעי שיאכל כזית או שיהיה בזמן של תוספת שבת, דאם תלוי בכך ששייך בתורת הדבר בכוח וסגי בהכי להוציא יד"ח ול"צ להיות גם באותה דרגת חיוב בפועל מ"ט צריך בכלל לאכול וכדו', ובזה שמעתי ממו"ר הגאון ר' דוד קב שליט"א דצריך שיהיה לדברים על מה לחול דאם לא אכל כלום אז ברכת המזון שלו כביכול היא לבטלה וה"ה בקידוש וכדו', ומשו"כ צריך לאכול שיעור כלשהו או להתחייב בזמן תוספת שבת כדי שיהא לברכה או לקידוש על מה לחול ויש לעיין.

לפי כ"ז שמא מובנת ראיית המנ"ח מדברי המרדכי דגם אם נימא דתלי' בחיוב או פטור ולא בעצם הספירה, אזי אפ"ל- דמכיוון שהקטן יבא לידי חיוב דאורייתא א"כ אע"פ שעכשיו חייב כביכול רק מדרבנן, או אפי' לא חייב כלל, אין הדבר אומר שאינו בשייכות למצווה זו ואינו בתורת החיוב, אלא החיוב קיים ועומד אך הוא מיתלא תלי בכוח, ובא לידי ביטוי בפועל כאשר גדל, וממילא סגי בהכי להוי חיוב מצוה אחת, דיכול להמשיך למנות את ימי הספירה, ואין הפי' דהחיוב בעתיד מהני להשתא אלא החיוב של עכשיו כבר מהני לכל הזמן וא"ש.

שו"ר לאח"ז שמעין הסבר זה בדברי המרדכי כת' גם הגאון הגדול הרב ישראל גוסטמאן זצ"ל בספר קונטרסי שיעורים עמ"ס קידושין סי' כ"ד אות יב' עיי"ש היטב.