''וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום וגו' ''(ויקרא כג, טו-טז).

ודרשו על פסוק זה חז"ל "ת"ר וספרתם שתהא לכם שתהיה ספירה לכל אחד ואחד, ממחרת השבת ממחרת יו"ט או אינו אלא למחרת שבת בראשית וכו' " (מנחות סה ע"ב) .מהפסוקים דלעיל דורשים חז"ל שכל אחד ואחד מחוייב למנות ולספור את ימי הספירה- ספירת העומר, ובאה דרשה זו לאפוקי מכך דהיה מקום לומר שרק בי"ד הם הסופרים, או רק הש"ץ הוא זה שסופר וכל העם אינם צריכים. וביאר שם תוד"ה וספרתם וכו' וז"ל "גבי יובל כתיב (ויקרא כה) "וספרת לך דאבית דין קאמר להו רחמנא ושמא בית דין סופרים ומברכים כמו שאנו מברכים על ספירת העומר" משמע מדברי התוס' דמכך שלשון הכתוב הוא בלשון רבים ובספירת היובל הוא בלשון יחיד ע"כ. מלמדנו הדבר שבכל מקום שכתוב לשון רבים קאי על כל אחד ואחד, מה שאין כן במקום שנאמר לשון יחיד קאי אבי"ד. ומשו"ה בספירת העומר שנאמר לשון רבים ע"כ הוא שקאי על כל אחד ואחד. אך כבר הקשו דלכאורה בספירת העומר גופא מצינו שנאמר חיוב הספירה בלשון יחיד ולא בלשון רבים כמו שמצינו כאן, שהרי כתיב "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה וגו' " (דברים טז.ט.), וא"כ גם בספירת העומר לפי הסברו של התוס', צריך להיות חיוב על בי"ד ולא על כל אחד ואחד.

אך אמנם מדברי הגמ' הנ"ל נראה שאפשר לבוא ולתרץ, דבאמת בספירת העומר ישנו גם תפקיד לבי"ד,דאמרי' התם "כתוב אחד אומר תספרו חמישים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת רבי אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא אומר תספור לך ספירה תלויה בבי"ד שהם יודעים לחדש ממחרת השבת ממחרת יו"ט יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם".ומוכח מדברי הגמרא שגם בספירת העומר יש דין בבי"ד, היינו יו"ט ולא שבת בראשית. ולפי"ז מיושב שפעם אמרי' בלשון יחיד ופעם בלשון רבים, פעם מלמדנו שמצוה על כל אחד ואחד, ופעם מלמדנו שמצוה מסוימת היא גם על בי"ד כמבואר.

והנה בשו"ע או"ח סי' תפט סעי' א' פסק "ומצוה על כל אחד לספור לעצמו" וכתב ע"ז שם במשנה ברורה ס"ק ה' וז"ל "לספור לעצמו- דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו כשאר מצוות התלוי באמירה לעניין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכווין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו. אבל יש מאחרונים שכתבו דכוונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אבי"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור. אבל באמת אם שמע מחברו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כיון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכים על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ ".

נפקא מהכא דאיכא פלוגתא באחרונים אי דהוי בספירת העומר דין שומע כעונה או לא.

וביאור די"ז בביאור הלכה שם על אתר ד"ה ומצוה על כל אחד ואחד וכו' וז"ל " עי' משנה ברורה שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה, והוא מחלוקת הלבוש והח"י עם הפר"ח, דלבוש וח"י כמו דלעניין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל אחד ואחד כמו כן הוא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור, ופר"ח מיקל בזה וכן נוטה דעת הברכי יוסף. ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים, דרש"י פירש שם במנחות סה ע"ב על מה דקאמר שם בגמ' לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור, וביאר בחידושי הרשב"א דברו דאי כוונת התורה לציבור בלבד ולא לכל יחיד ויחיד הנ"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק, ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד עיי"ש. הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפ"ע. ולעומת זה למשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה דז"ל שם בהלכות ספירה "ואנו כך קיבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפילת ערבית ויהי נעים וקדושה דסידרא כשהן יושבים נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונים אמן בכוונה שלא להטריח את הציבור לחזור ולעמוד" עכ"ל וכ"כ בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון עיי"ש ומשמע מזה דיוצאים בספירתו דאם כוונתם שאין יוצאין רק בברכה גרידא וא"כ עכ"פ צריכים לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד וכנ"ל וכו' " הרי ביררנו דד"ז בפלוגתא דרבוותא היא, וע"כ לכתחילה בודאי צריך כ"א לספור בעצמו ואכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכיון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה וכ"כ הפרמ"ג " עכ"ל.

ומוכח מיניה דלא הוי רק פלוגתא באחרונים אלא גם פלוגתא דקמאי ויש להבין במאי פליגי כולם.

ונראה שאפשר להוסיף לדעת הראשונים דס"ל דמהני גם את דעת הרמב"ן בחידושיו על מסכת פסחים דף ז' ע"א וז"ל "ואני אומר שכל מצוה שאדם יוצא בה לכתחילה ע"י אחר כגון ביעור קבועה בעל וכו' אבל מצוה שא"א לעשותה ע"י שליח כגון תפילין וציצית וישיבת סוכה וכיוצא בהן מברכין עליהן בלמ"ד וכו'", א"כ קבע לן הרמב"ן כלל בברכת המצוות. והנה קיימל"ן שבספירת העומר מברכים "על ספירת העומר", ולפי"ד הרמב"ן ע"כ שמצוה זו לכתחילה אפשר לעשותה ע"י שליח היינו כנראה מדין שומע כעונה. וכן נקט בתורה תמימה על אתר דמהני ע"י שומע כעונה ולשון הרבים דמינה ילפינן דקאי אכל אחד ואחד באה לאפוקי דלא הוי מצוה על בי"ד כמו שהוזכר לעיל, ומה שכתתיב בספירה לשון יחיד דקאי אבי"ד אית ליה משמעות אחרת ושמא כמו שבארנו לעיל.

ועולה מכל הנ"ל דאיכא בהכי אי מהני שומע כעונה בספירת העומר פלוגתא דקמאי ובתראי ויש להבין מחלוקתם.

והנה בשאגת אריה סי' ו' דן בנידון דאלם שאינו מדבר וז"ל "אלם שאינו מדבר איך יוצא חובה בק"ש וכן בשאר מצוות התלויים בדיבור כגון תפילה וברכת המזון וכו' " ועי"ש שכתב בתחילה להשיב מהא דאיכא דינא דהרהור כדיבור דמי וא"כ ברגע שהרהר סגי בהכי. אך בהאי דינא איכא פלוגתא, דתנן "בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה" ומיירי גבי ק"ש, ואמרינן ע"ז בגמ' (ברכות כ ע"ב) "אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי וכו' ורב חסדא אמר הרהור לא כדיבור דמי וכו' וביאר שם רש"י וז"ל "כדיבור דמי וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו" ושם בתוס' ד"ה ורב כת' וז"ל "ר"ח פירש דהלכה כרב חסדא מדתרצי רב אבא ורבי אלעזר למילתיה שמע מינה כוותיה קיימי ולא יצא בקריאת שמע בהרהור" עכ"ל, וכן פסק הרא"ש ועוד ראשונים דקיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי, וא"כ האלם לא סגי ליה שיהרהר.

ובדעת הרמב"ם כתב בשאג"א שם שלכאורה יש סתירה, שהרי פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' ק"ש ה"ח וז"ל "וצריך להשמיע לאוזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאוזנו יצא" ושם כת' בכס"מ וז"ל "וכתב ה"ר מנוח להשמיע לאוזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו ולא שיקרא בליבו" עכ"ל , ומוכיח מכאן דלכאו' משמע מדברי הרמב"ם דבק"ש לא סגי הרהור וצריך דיבור גמור. ונראה דכן משמע מדברי הרמב"ם בפכ"ב מהלכות שבת ה"א וז"ל "יש דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאינן דומין למלאכה ואינן מביאים לידי מלאכה ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך מעשות דרכיך ממצוא חפצך מדבר דבר לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר וכו' כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר. דבור אסור הרהור מותר" ומשמע בסו"ד שהרהור בדברים אלו בשבת מותר ולא חשוב כמדבר,וא"כ משמע משני מקומות אלו ברברח הרמ" דהרהור חלוק מדיבור. אך מאידך נראה מדעת הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות ה"ז שפסק וז"ל "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאוזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שברך בליבו"

ומשמע לכאורה שאע"פ שצריך להשמיע לאוזנו אם ברך בליבו מהני וחשוב כבירך ואמר ברכה אע"פ שהוי רק בלב, ונראה דדמי להך דינא שהרהור כדיבור דמי וקשיא סתירת דברי הרמב"ם.

ותירץ השאג"א דיש לחלק וזה תו"ד. במקום שכתב בו דיבור היינו ק"ש (ודברת בם) או שבת (ודבר דבר), בהם צריך דיבור גמור או להיתר או לאיסור, והתם הרהור לאו כדיבור דמי. משא"כ במצוות שלא נאמר בהן במפורש לשון דיבור כגון ברכות ואפילו שהוו מדאוריתא מדכתיב לאחריה "ואכלת ושבעת וברכת" או לפניה מסברא,- לא כתוב בה לשון דיבור, בזה הרהור מהני וסגי בו, ומשו"ה לגבי ברכות סגי שיהרהר בליבו, משא"כ בק"ש או שבת צריך דיבור גמור.

אך א"כ נמצא דגם לדעת הרמב"ם בק"ש דבעי דיבור ממש גמור לית לן תשובה לשאלה שבה פתח השאג"א.

ולבסוף הביא השאג"א דין נוסף דהוא דינא דשומע כעונה כדקיימא לן בסוכה לח ע"א שמצד די"ז יכול האלם ששומע, שישמע חברו קורא ק"ש ומהני ליה.

אך גם בדי"ז הביא השאג"א פלוגתא דקמאי באדם העומד בתפילה ושומע את הש"ץ אומר קדושה, ורוצה לצאת ידי אמירת קדושה מה יעשה, שאפילו אם ישתוק איכא קמאי דס"ל דהוי הפסק בתפילתו, אך יש מהראשונים דס"ל דמהני וישתוק ויצא ידי קדושה.

וידוע דמח' ראשונים זו נחלקת בחקירה בדין שומע כעונה האם ביאורו הוא דרק יוצא יד"ח המצוה כאשר שומע אחר מוציאו, או דילמא נהפך כביכול הוא זה שאמר נחשב המוציא בשפתיו לא פחות ממי שאומר בפועל. וא"כ ממילא אם חשוב כאמירה הרי אסור לו להפסיק בתפילתו, אך אי נימא דהפירוש הוא דרק יוצא ידי חובתו לכאורה אפשר דמהני גם באמצע עמידה. אך נראה שגם בנידו"ד יש לחקור במה שהתורה ציותה ספירה זו על כל יחיד ויחיד, האם מתוך כך כל יחיד ויחיד מחויב גם בפעולת המצוה. דהיינו עצם פעולת הספירה, או דילמא דמחויב רק בעצם המצוה,דהיינו לצאת יד"ח.

וממילא מובנת המח' הנ"ל דהיינו דמאן דס"ל שלא יוצא יד"ח ע"י אחרים ס"ל דהחיוב על כל יחיד ויחיד היינו שיעשה את פעולת הספירה, ומאידך ס"ל דבין בשומע כעונה היינו שרק מוציאו יד"ח, ומכיון שלא עשה את הפעולה גופא של הספירה לא יוצא יד"ח המצוה הזו, ומשו"ה שומע כעונה ל"מ. משא"כ מי שסובר דשומע כעונה מהני ס"ל שהגדר הוא שכל אחד ואחד היינו שתחשב לו כמצוה א"כ יכול לסבור דדין שומע כעונה הוי שמוציא יד"ח יכול לסבור ששומע כעונה הוא גם כעושה ממש ומשו"ה מהני, ומבוארת מח' הראשונים והאחרונים הנ"ל והכל אתי שפיר.