בשנת תרכ"ב, בעיר טוֹרוּן שבפולין, יצא לאור-עולם ספרו המונומנטלי של הרב צבי הירש קלישר: 'דרישת ציון'. בספר זה קורא מבשר הציונות הדתית, להקמת 'חברת ארץ נושבת' בארץ ישראל, ולחידוש עבודת הקורבנות.

ספר יקר-ערך זה הגיע לגרמניה, לידיו של רבי יעקב אטלינגר מאלטוֹנא, בעל ה'ערוך לנר'. בסימן הראשון בספר השו"ת שלו - 'בנין ציון' - מתייחס הרב אטלינגר לחידושו של הרב קלישר בדבר החובה המוטלת על כל ישראל "להשתדל גם בזמן הזה, טרם ביאת משיחנו, להקריב קורבנות במקום המקדש על ידי בניין המזבח". הרב אטלינגר שולל את גישת הרב קלישר, ולדעתו אין להקריב קורבנות, אפילו על המזבח, בטרם נבנה בית המקדש השלישי.

אחת מטענותיו של ה'בנין ציון' מתבססת על פסוק מפרשת התוכחה בספר ויקרא (כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם". נסכם טענתו בקצרה: מטרת הקורבנות היא להיות "לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'", כפי שמוזכר אחת-עשרה פעמים בפרשתנו, פרשת פינחס. חז"ל הבינו שזהו דין מדיני הקורבנות, כמאמר המשנה (זבחים פ"ד מ"ו): "לשם שישה דברים הזבח נזבח: ...לשם השם... לשם ריח, לשם ניחוח". ומאחר שנבואת הפורענות מתארת שבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ובית המקדש חרב, הקב"ה לא מריח את ריח הניחוח של הקורבנות, נמצא שאי אפשר להקריב קורבנות בזמן החורבן; שהרי הקב"ה לא מריח בריח הניחוח, ובטל טעם הקרבת הקורבנות.

דברי ה'בנין ציון' עומדים בסתירה, לכאורה, לדברי חז"ל במסכת עדויות (פ"ח מ"ו): "אמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית". מדברי המשנה, שגם נפסקו להלכה (רמב"ם, הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד), מבואר שהקרבת הקורבנות מתקיימת גם בזמן שבית המקדש חרב, ובלבד שיהא המזבח בנוי. משום כך נאלץ ה'ערוך לנר' להידחק ולומר, שכל דין 'מקריבין אף על פי שאין בית' נאמר כדי לחייב כרת את מי שעבר והקריב מחוץ למקום המקדש, או לעניין מי שעבר והקריב קורבנות בזמן הזה, שזבחו כשר ונאכל. הסבר זה דחוק מאוד, ונראה כנוגד את הכוונה הפשוטה של המשנה והרמב"ם, שלכאורה רצו לומר שמותר ואף צריך לכתחילה להקריב קורבנות על המזבח גם בזמן שבית המקדש היה בנוי, וכפי שנעשה בתקופת עזרא, שהקריבו קורבנות גם טרם בניית הבית השני.

אלא שחובה עלינו ליישב את ראיית ה'בנין ציון' מעניין הריח והניחוח. ונראה להשיב בכמה אופנים. ראשית, נפסק להלכה שהקרבת הקורבן לשם ריח ולשם ניחוח אינה מעכבת. כך לשון הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ד הי"א): "וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים... ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם; ואם שחט סתם – כשר". אם כן, אף אם נכון הדבר שהקב"ה לא יריח את ריח הניחוח, אין זה מעכב את הקרבת הקורבנות.

שנית, יש לחלק בין תפקידנו כבני אדם ובין 'תפקידו' של הקב"ה. התפקיד שלנו הוא לקיים את מצוות ה', ובכללן את מצוות הקרבת הקורבנות. ואם הלכה היא ש"מקריבין אע"פ שאין בית", הרי שמוטל עלינו להקריב קורבנות, ולא לבטל מצוות עשה. אין זה מענייננו להיכנס לחשבונו של מקום, ואין נפקא מינה עבורנו אם הקב"ה מריח את ריח הניחוח שלנו או לא. עלינו מוטל להעלות את ריח הניחוח לפניו יתברך, והוא לבדו יחליט אם ברצונו להריח אותו או לא. במשנה נאמר שעל המקריב לכוון לשם ריח ניחוח לה', אבל לא נאמר שעליו לוודא שהקב"ה אכן 'מריח' אותו. על כגון זה נאמר (ברכות י ע"א): "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד".

שלישית, נראה שפשוטו של מקרא מתבאר באופן אחר מהבנת בעל ה'ערוך לנר'. כשהתורה אומרת: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם", אין כוונתה לומר שיהיה ריח מן הקורבנות, והוא לא יעלה לניחוח לפני השם. אלא רצונה לומר שיהיו ימים קשים לישראל שבהם לא נזכה להקריב קורבנות ולהעלות לפניו את ריח ניחוחם. ממילא לא יוכל הקב"ה להריח את ריח הניחוח האהוב עליו, את ריח הקורבנות. פסוקי הפורענות אינם מתארים את חוסר הרצון של הקב"ה בזמן שאנו מקריבים אף על פי שאין בית, אלא להיפך, את הכאב הגדול שלו על חסרון ריח הניחוח בזמן שיממון המקדש וביטול עבודת הקורבנות. מתוך כך מתבאר לנו כמה הקב"ה יושב ומצפה לחידוש העבודה, כמה הוא מחכה כבר לשוב ולהריח את ניחוחות הקורבנות. ברגע שנוכל, אף על פי שאין בית, מצווים אנו – ומתוך כך – רוצים אנו, לשוב ולמלא את חובתנו-זכותנו להעלות לפניו את ריח הניחוח.

אובדן חוש הריח הוא אחד מתסמיני הקורונה השולטת על חיינו הפרטיים והלאומיים בשנתיים האחרונות. מי יודע, אולי זה בא להזכיר לנו שהקב"ה מחכה לריח אחד ומיוחד, לריח הניחוח של הקורבנות...

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion