ראש ישיבה או חקלאי?

רבי ינאי היה גדול בתורה. ראש ישיבה במושב עכברא, הסמוך לצפת, חבר בית דינו של רבי יהודה הנשיא, ורבם של גדולי האמוראים: רבי יהושע בן לוי, רבי יוחנן וריש לקיש. משום כך יש לתמוה על הנהגה מוזרה שהייתה לו. וכך מסופר בתלמוד (בבא בתרא יד ע"א):

אמר ליה רבא לרבי זירא: נטע רבי ינאי ארבע מאה כרמי. אמר ליה: דילמא שתיים כנגד שתיים ואחת יוצא זנב.

 

ביאור המעשה: רבא סיפר לרבי זירא בהתלהבות שרבי ינאי נטע ארבע-מאות כרמים (!), אך רבי זירא סירב להאמין לשמועה זו, וסבר שלא יתכן שרבי ינאי ייטע בעצמו כל כך הרבה כרמים. לכן צינן את התלהבותו, ואמר שכיון שמבחינה הלכתית כל חמישה גפנים הנטועים בצורה מסוימת (שתיים כנגד שתיים, והחמישית כנגדם) נקראים 'כרם', על כן סביר יותר שזה מה שנטע רבי ינאי ארבע-מאות פעמים, ואין להאמין לסיפורי ההבאי שהוא נטע ארבע מאות כרמים שלמים. בימינו מכנים זאת: פייק-ניוז.

 

על גמרא זו יש לשאול כמה שאלות: ראשית, מדוע רבי ינאי, שהיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, בזבז את זמנו בנטיעת כרמים? שנית, רבי ינאי היה עשיר מופלג, עד כדי כך שהגמרא (קידושין יא ע"א) מספרת שבנותיו הקפידו שלא להתקדש בפחות משלושה קבים של דינרי זהב (!). אם כן מדוע הוצרך לנטוע את הכרמים בעצמו, ולא שכר פועלים שיעשו זאת במקומו? שלישית, מדוע רבי זירא לא תירץ שאכן רבי ינאי נטע ארבע מאות כרמים שלמים, אך לא עשה זאת בעצמו אלא על ידי שליחים?

 

שני צדדים במצוות יישוב ארץ ישראל

מרן הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה, תורה וארץ ישראל, עמוד 465) הבין שבסוגיה זו נרמזים יסודות במצוות יישוב ארץ ישראל, ויצא לחדש שבמצווה זו, השקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ישנם שני חלקים – אחד שצריך האדם לקיים בעצמו, ואחד שאפשר לו לצאת ידי חובה על ידי שליח. 

 

וזה ביאור הגמרא: רבי ינאי, שהיה מיושבי ארץ ישראל, לא עסק בנטיעת כרמים להנאתו או לצורכי פרנסתו, אלא לשם מצוות יישוב ארץ ישראל. מנהגו היה לנטוע כרמים קטנים, בגודל המינימלי שנחשב 'כרם' מבחינת ההלכה, ואת השאר היה נותן לפועליו ולשלוחיו לעשות עבורו. הטעם לכך הוא מפני שרצה לקיים את החלק הראשון של המצווה היקרה הזו בעצמו. זהו החלק האישי המוטל עליו, ואת החלק הזה אי אפשר לעשות על ידי שליח. 

 

וכך כתב הרב (בדילוגים):

אנו רואים כי ישנם שני צדדים, שווים וחשובים, בבניין הארץ. מצד אחד, הלא מוכח כי אפשר לעשות גם על ידי שליח, כי הנטיעה של שתיים כנגד שתיים איננה עדיין שלמות של כרם, ואם אנו אומרים בנוגע לנטיעת כרם "דלמא שתיים כנגד שתיים", ואת השאר נטעו אחרים – הרי ברור כי המצווה בשלמותה יכולים לעשות גם על ידי שליח. 

ואולם מצד שני ישנה הוכחה גמורה מכאן כי ישנו גם צד חיוב עצמי, ומשום הכי נדחקו בגמרא לומר "דילמא שתיים כנגד שתיים", ולא ניחא להו לומר כי ארבע מאה כרמי אלו נטע רבי ינאי על ידי כורמים ופועלים אחרים, משום דבאֶמת בניין ארץ ישראל – החובה מוטלת על כל אדם מישראל לעשות עד כמה שאפשר בגופו ועל ידי עצמו, ולא על ידי שליח.

 

הפוגת למדנות!

כדי להעמיק יותר בדברים הביא הרב קוק את יסודו המפורסם של התוס' רי"ד (קידושין מב ע"ב) בדיני שליחות. הרי"ד הביא תמיהה פשוטה על דין "שלוחו של אדם כמותו":

יש מקשים: אם כן לכל דבר מצוה יועיל השליח, ויאמר אדם לחבירו: שב בסוכה בעבורי, הנח תפילין בעבורי?!

 

וייסד הרי"ד שיש לחלק בדין זה בין שני סוגי מצוות – מצווה שחייבת להיעשות בגופו, ואי אפשר לעשותה על ידי שליח, ובין מצווה שנעשית בעבורו, ואפשר לעשותה על ידי שליח:

ולאו מילתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, האיך ייפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום?!

 

האחרונים פלפלו הרבה בביאור דברי הרי"ד (ראו למשל: קצות החושן סימן שפב ס"ק ב), ורגילים בישיבות להביא את דברי החתם סופר (שו"ת חת"ס, ח"א, או"ח סימן רא) המגדיר שמצוות שמחויב האדם לעשות באמצעות גופו – ניתן לעשותן על ידי שליח, אך מצוות שצריך לעשותן על גופו – אי אפשר לצאת בהן ידי חובה על ידי שליח:

והשריש תוס' רי"ד... דווקא מצוות שנעשים בגופו הוה שלוחו כמותו, אבל לא מצוות שעל גופו. על דרך משל: רצה הקב"ה... שנקשור תפילין בזרוענו, הנה הקשירה נוכל לעשות ע"י שליח שיקשור לי תפילין על זרועי כאילו אני קשרתיה; אבל להניח על זרועו ויהיה כאילו מונחים על זרוע המשלח, זה אינו. על כן נאמר: מצוות שעל ידי גופו - שלוחו כמותו, אבל לא מצוות שעל גופו. 

 

מצווה פעולתית ו/או מצווה עצמית

על פי יסוד זה ביאר הרב קוק, שבמצוות יישוב ארץ ישראל ישנם שני חלקים: חיצוני ופנימי. החלק החיצוני - צריך להיעשות על ידי גופו, ואותו ניתן לקיים באמצעות שליח; אך ישנו חלק נוסף, פנימי – שהוא צריך להיעשות בגופו ממש, ובזה אי אפשר לצאת ידי חובה על ידי מינוי שליח, אלא האדם עצמו צריך לעסוק בו, ולקיימו בגופו:

אם אנו רואים בעבודת הארץ, שמצד אחד אפשר לעשותה על ידי שליח, ומצד שני אנו אומרים: מצווה בו יותר מבשלוחו, ושלמצער צריך אדם מישראל לעשות בעצמו, הוא ולא אחר – הרי זה סימן כי יש במצווה זו שתי קדושות: אחת חיצונית, ואחת פנימית. הלבוש של המצווה, והנפש של המצווה.

מצוות יישוב ארץ ישראל, מצד עצם-עצמיותה היא מצווה פעולתית, ועל כל אחד מישראל מוטלת החובה לפעול ולעשות שהארץ תיבנה ותתיישב, ואין הפרש אם פעולה זו של בניין ושל יישוב תיעשה על ידי עושה המצוה בעצמו או על ידי שליחו. ואולם, אחרי שרבי ינאי השתדל לנטוע בעצמו למצער שטח של שתיים כנגד שתיים, הרי זה מוכיח כי מצווה זו יש בה גם מעין מצווה עצמית, נפשית, פנימית, המחייבת כל נפש מישראל לבלי לצאת ידי חובה רק על ידי שליח, כי אם לעשותה עד כמה שאפשר בעצמו, ולא על ידי אחרים.

 

הרב קוק סיים, שאם האדם מקיים את חובתו העצמית בכל יכולתו, גם השאר שנעשה על ידי אחרים נחשב עבורו:

בניין ארץ ישראל - כל אחד מישראל מחויב בעצמו לעשות איזו פעולה שהיא כדי לקיימה על ידי עצמו. ולא עוד, אלא שחלק חובת עשייה זו הנעשית על ידי עושה המצווה בעצמו ובגופו, מעלה את כל המצווה ממצווה פעולתית למצווה עצמית.

 

כמות או איכות?

נרשה לעצמנו לאחוז בשולי גלימת הרב, ונוסיף גם אנו גדר מחודש. לכאורה יש להקשות: מדוע רבי ינאי נטע ארבע מאות התחלות של כרמים, ונתן לפועליו להמשיך את מפעלו, ולא העדיף לנטוע שניים או שלושה כרמים בצורתם השלֵמה. נראה שיש ללמוד מכאן, שישנה חשיבות גדולה יותר להתחלות חדשות, מאשר לביסוס כרמים והשלמתם. רבי ינאי העדיף לנטוע חמישה גפנים בארבע מאות יישובים, בידיעה שיש מי שימשיך ויבסס אותם, מאשר להשקיע את כל מרצו בשניים-שלושה כרמים בלבד, אף שהם ייעשו באופן היותר שלם. 

 

רבי ינאי היה, כאמור, גדול בתורה. יחד עם זאת, ומתוך כך, היה גם איש ארץ ישראל השלֵמה, ומגדולי מיישבי הארץ, אשר ייסד ונטע התחלות של כרמים בארבע מאות מאחזים. נוכל גם אנו, נוטעי ה'כרם' ביבנה, ללמוד מרבי ינאי שאפשר וצריך לשלב גדלות ואהבת תורה עם יישוב-מעשי והתיישבות בארצנו הקדושה. גְּאֻלָּה – ניתן אנחנו לָאָרֶץ.

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site